חישוב מסלול מחדש

הפער שבלב

לילה.
רוח קרירה זוחלת מבעד לתריסים החצי־פתוחים. השעון מורה 2:17 לפנות בוקר. שלמה יושב בגפו בסלון הקטן, כוס תה כמעט קרה לצידו, וערמת ספרים פתוחים באי־סדר. הוא עובר שוב ושוב על הפסקה בספר כוכבי אור:

כוכבי אור – ששון ושמחה הערה ג'

... כי אף על פי שעיקר הבחירה להבין מעצמו הוא רק אצל גדולי גדולים שהם בבחינת משה שהוסיף יום אחד מדעתו, אבל גם אצל אנשים פשוטים נמצא קצת מעין זה, שזה עיקר שורש הבחירה של כל אחד (ובעבור זה הזהיר כל כך אדוננו מורנו ורבינו ז"ל לצעוק להשם יתברך על תיקון העצות), ומכל שכן וכל שכן בדבר נורא ונשגב כזה צריכין להשתמש בזה יותר ויותר, וכן מובן מדברי מוהרנ"ת ז"ל בעל פה ששמעתי בענין זה, שמחמת זה הטעם גם הראש השנה הקדוש שאחר הסתלקותו לנסוע לאומאן לא גילה בפירוש.

הוא נעצר על המשפט האחרון. לא גילה בפירוש... ומיד, כאילו הוכתב לו הספק מלמעלה, הוא מעביר עין אל פסקה אחרת שרשם לעצמו בגליונו האישי:

ביאור הליקוטים סא אות סא

אגב אורחא הנני להציג מה ששמעתי מאבי ז"ל בשם מורנ"ת ז"ל, שלא נמצא לו בירור ההלכה והמשפט הנ"ל, זולת בג' דברים. חיוב ללמוד הפוסקים בכל יום ויום. וחיוב התפלה והבקשה, לחדש בה בכל יום כפי מה שעובר עליו. וחיוב אסיפת הנפשות בראש השנה למקום גניזתו הקדושה, עד כאן לשונו...

חיוב? בירור ההלכה? איך זה ייתכן? מצד אחד – לא גילה בפירוש. מצד שני – בירור מוחלט. שלמה עוצר. הוא מרגיש כאילו נפל לתוך סדק בין שני עולמות. איך זה ייתכן? גם לא נאמר, וגם ברור כשמש? הוא סוגר את הספר עם מבט מהורהר על פניו. נימה עדינה בתוכו נעה פתאום. הסתירה שבין שני המקורות הדהדה את הסתירה שבליבו. שנים הוא נוסע לאומן, אבל בפנים… משהו התייבש. הוא כבר לא מתרגש. לא כבעבר. ההתרגשות הפכה להרגל, וההרגל – למשא.

הפער שבין שני המקורות – היה הפער שבלבו. מצד אחד, זאת הלכה מפורשת – פשוט עושים. מצד שני – אם אין לב, אז זה כמו גוף בלי נשמה.. ופתאום משהו האיר בליבו: אם אצליח להבין את הסתירה הזאת, אם אצליח להבין איך ר' נתן הגיע לבהירות כזו – למרות שרבינו כלל לא ציווה בפירוש, אולי… אולי גם הלב שלי יתחדש.

אבל שלמה ידע: הוא לא יוכל לפרום את החידה הזו לבדו. הוא צריך מישהו שיודע להקשיב לרמזים, שיודע לקרוא בין השורות, שיודע לשמוע דברים שלא נאמרו בפירוש. הוא צריך את שמואל.

דברים שלא שמו לב אז

דלת נפתחת. שמואל עמד בפתח, חצי ישן, חצי מודאג. "שלמה?.. אתה יודע מה השעה?". "סליחה.. חשבתי שאולי אתה ער... יש לי פשוט קושייה שמטרידה אותי". שמואל הביט בשלמה בסקרנות, ופתח את הדלת לרווחה. שלמה פתח את שני הספרים שהביא איתו. "תקרא את זה," אמר ופתח את הדפים המסומנים, מצביע על השורה ב'כוכבי אור', ואז על 'ביאור הליקוטים'.

שמואל קרא. פעם אחת. פעם שנייה. "נו?.. אתה מבין?" שלמה בקושי הסתיר את הלהט. "מצד אחד – רבינו לא אמר. מצד שני – זה אחת משלוש ההלכות הברורות לרבי נתן! איך זה ייתכן?"

שמואל שתק. הוא לגם מהתה שהיה מונח על השולחן, ונענע קלות בראשו. "שאלה חזקה... מאוד." שלמה הביט בו. "אתה יודע? אני מרגיש שזה לא רק עניין של מקורות. זה כמו... קריאה כזאת.. אני מרגיש שאני חייב לעצמי לברר מה העניין הזה של הנסיעה לאומן.. אני חסיד ברסלב כמוך שמואל, אבל אי אפשר להגיד שלא התיישנתי בקשר לאומן ראש השנה עם השנים.." שמואל חייך. "זה שאתה שואל – סימן שאתה כבר בכיוון הנכון." שלמה חייך בהקלה. "תשמע.. בשביל איך ר' נתן מה שהוא הבין, אנחנו צריכים לקרוא על מה שעבר עליו.."

שמואל קם בהחלטיות מהשולחן, ניגש למדף, ושלף כרך של ימי מוהרנ"ת בכריכה חומה מבריקה, שחוקה מעט. עברו דקות ספורות. שמואל דפדף בשקט, ושלמה הביט בו בהערכה. ואז, לפתע – שמואל עצר. "הנה זה:". הוא קרא בקול שקט, כאילו הוא חווה מחדש את מחשבותיו של ר' נתן:".

ימי מוהרנ"ת אות סז

עַתָּה נָאֶה לִי לְסַפֵּר כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלַי מִיּוֹם שֶׁנִּסְתַּלֵּק בְּשָׁלוֹם ... גַּם נִתְחַזַּקְתִּי תֵּכֶף שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִתְקַבֵּץ יַחַד עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּאוּמֶין כְּמוֹ בַּחַיִּים חַיּוּתוֹ וְהָיוּ לִי עַל זֶה כַּמָּה רְאָיוֹת מְבֹאָרוֹת מִדִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים כִּי דַּרְכּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד בִּפְרָט בְּעִנְיַן צַוָּאָתוֹ עָלֵינוּ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ כִּי סָמוּךְ לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ מַמָּשׁ לא שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ כִּי אִם דִּבּוּרִים מוּעָטִים וּקְצָת מֵהֶם נִרְשְׁמוּ לְמַעְלָה וְלא צִוָּה לָנוּ אָז שׁוּם הַנְהָגָה אֵיךְ לְהִתְנַהֵג אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא סִדֵּר לָנוּ יָפֶה וְלא צִוָּה לָנוּ כָּרָאוּי כִּי בֶּאֱמֶת בְּכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁדִּבֵּר עִמָּנוּ מִקֹּדֶם כָּל הַיָּמִים שֶׁזָּכִינוּ לַעֲמֹד לְפָנָיו, בְּכֻלָּם לִמֵּד אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, בְּחַיָּיו וּלְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ וּבִפְרָט כָּל הַדִּבּוּרִים וְהַשִּיחוֹת וְהַתּוֹרוֹת וְהַמַּעֲשִֹיּוֹת שֶׁשָּׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ מִיּוֹם שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ שֶׁכֻּלָּם הָיוּ צַוָּאוֹת אֵיךְ לְהִתְנַהֵג תָּמִיד רַק שֶׁבְּחַיָּיו הָיוּ כַּמָּה דִּבּוּרִים שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי הֵיטֵב עַד הֵיכָן הֵם מַגִּיעִים, אֲבָל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים לָעַד וְהֵם מַיִם נוֹבְעִים מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ וְהֵם טְמוּנִים בְּלִבִּי, וּבְכָל פַּעַם הֵם נוֹבְעִים מַיִם חַיִּים וּמְלַמְּדִים אוֹתָנוּ וּמַזְכִּירִים אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּכָל הָעִנְיָנִים וַאֲנִי מֵבִין בְּכָל פַּעַם לְמַפְרֵעַ מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג וּבִפְרָט שֶׁהַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאָמַר בְּפֵרוּשׁ לִפְנֵי כַּמָּה אֲנָשִׁים רַק לא שָֹמוּ לָהֶם לֵב אָז, רַק אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ הֵבִינוּ וְרָאוּ הַכֹּל שֶׁצִּוָּה לָנוּ בְּפֵרוּשׁ עַל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, וְכָל זֶה אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב בִּכְתָב:

הוא הרים עיניים. "אתה רואה שלמה? ר' נתן פתאום ראה איך כל הדיבורים של רבינו היו בעצם ציוויים, רק שהוא לא שם לב אז". שלמה הרהר רגע. "אז בעצם... רבינו כן גילה, אבל זה היה צריך לעלות מתוך הלב של ר' נתן?" שמואל הנהן. "כן.. האמון האמיתי ברבינו הוא לא רק לקיים כשהוא מצווה – אלא גם כשלא. כשזה נשאר בבחירה". שלמה הביט בעיון בספרים. "אז... הסתירה היא לא באמת סתירה. זה מבחן..". שמואל חייך. "נכון. ודווקא אחרי ההסתלקות – מתבררים הדיבורים..". החדר שקע בשקט. הקול היחיד שנשמע היה של הדפים שנדפדפו מעצמם ברוח הלילה הקלה. שלמה התחיל להבין.. ר' נתן למד כל כך הרבה תורות מרבינו.. כל כך הרבה שיחות, דיבורים, סיפורי מעשיות.. ואז, החלל שהותיר רבינו בעולם, פתח לו שער להבנה חדשה, יותר עמוקה, יותר אמיתית.

הקריאה מבעד לכתבים

שלמה לפתע קם ופנה לחברו. "שמואל, אני מרגיש שזאת קריאה בשבילי.. אתה יודע, אני לא חייב לברר את זה. אני יכול סתם לנסוע, כמו שעשיתי כל השנים.. אבל אני מרגיש שלא סתם הגעתי לכאן". שמואל הסתכל על חברו, ונהנה מהתמימות והכיסופים הטהורים של חברו. "תשמע, אני לא איזה תלמיד חכם, אבל מה שאני יכול להבין, אני רוצה להבין.. ואתה צריך לעזור לי". "פשש.. מאיפה לך ההשגה הזאת?". שלמה חייך במבוכה. "אל תדאג", אמר שמואל, "תאמין לי שגם אני צריך להתחדש בזה. אני אמנם לומד את כתבי רבינו ותלמידיו, אבל אף פעם לא התמקדתי בנושא של ראש השנה. בזכותך בעזרת ה' אולי אזכה לעשות זאת".

שמואל קם בהחלטיות. "אנחנו צריכים להתחיל מתקס"ו," אמר והניח את הספל הריק. שלמה הביט בו. "למה דווקא שם?" שמואל פתח את חיי מוהר"ן, והעביר את הדפים במהירות בין אצבעותיו. הוא הביט במבט בוחן בשלמה, והמשיך לדבר, "כי שם התחיל משהו חדש..". הוא הצביע על הקטע:

חיי מוהר"ן קנא – קיץ תקס"ו

נסיעתו לנאווריטש, לזאסלאב, לדובנא ולבראד:

בִּשְׁנַת תקס"ו הִיא שְׁנַת אַרְבַּע לִישִׁיבָתוֹ פֹּה בְּרֶסְלַב שֶׁהִיא שָׁנָה הָרְבִיעִית לְהִתְקָרְבוּתִי אֵלָיו כִּי בִּכְנִיסָתוֹ לְפֹה נִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו מִיָּד בְּסָמוּךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אָז בַּקַּיִץ בִּשְׁנַת תקס"ו בְּחֹדֶשׁ סִיוָן נִפְטַר בְּנוֹ הַיֶּלֶד שְׁלֹמֹה אֶפְרַיִם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וּכְבָר מְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר מֵעִנְיַן הַיֶּלֶד הַיָּקָר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, מַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁכְּבָר הָיָה מוּכָן וְכוּ'. וְאָז אַחַר פְּטִירַת הַיֶּלֶד הַנַּ"ל כְּשֶׁבָּאנוּ אֵלָיו אָז הִתְחִיל לְדַבֵּר עִמָּנוּ מֵעִנְיַן תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת מֵעִנְיַן הַבַּעַל שָֹדֶה, שֶׁיֵּשׁ שָֹדֶה שֶׁגְּדֵלִים בּוֹ נְשָׁמוֹת וּצְרִיכִין בַּעַל הַשָּדֶה לְתַקְּנָם, וְזֶה שֶׁחוֹגֵר מָתְנָיו לִהְיוֹת בַּעַל הַשָּדֶה יֵשׁ עָלָיו יִסּוּרִים הַרְבֵּה בְּלִי שִׁעוּר כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן ס"ה עַיֵּן שָׁם ...

שלמה קרא את המילים בשקט. "אתה חושב שזה קשור למיתת הילד?". "אנחנו לא יכולים לדעת.." אמר שמואל בכובד ראש, "אבל אנחנו כן יודעים שכל עוד הילד חי – הייתה תקווה למשיח שיבוא בגלוי. אבל אחרי שהוא נפטר – רבינו שינה כיוון. הוא התחיל לדבר על תיקון הנשמות הערטילאין".

שמואל פתח שוב את ימי מוהרנ"ת. הוא העביר את האצבע לאורך השורות.

ימי מוהרנ"ת, חלק ראשון אות יא

גַּם בְּאוֹתוֹ הַחֹרֶף בִּשְׁנַת תקס"ו הַנַּ"ל זָכִיתִי לִכְתֹּב לְפָנָיו הַסֵּפֶר הַנִּשְֹרַף הַנַּ"ל ... אַךְ הִזְהִיר אוֹתִי הַרְבֵּה לְהִתְפַּלֵּל עַל הַתִּינוֹק שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא הַיֶּלֶד הַקָּדוֹשׁ שְׁלמֹה אֶפְרַיִם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְגַם לְהָאִישׁ שֶׁמָּסַר בְּיָדוֹ הַסֵּפֶר הַנַּ"ל צִוָּה וְהִזְהִיר לְמַעַן הַשֵּׁם שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל הַתִּינוֹק הַנַּ"ל, כִּי יָדַע שֶׁיִּקְחוּ עַצְמָם עַל הַתִּינוֹק הַנַּ"ל וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים לא הוֹעִילוּ תְּפִלּוֹתֵינוּ, וְנִפְטַר הַיֶּלֶד אַחַר שָׁבוּעוֹת בְּאוֹתוֹ הַקַּיִץ וּבְעִנְיָן זֶה יֵשׁ מַעֲשִֹיּוֹת הַרְבֵּה וּמְעַט דִּמְעַט יִתְבָּאֲרוּ בְּמָקוֹם אַחֵר (עַיֵּן חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן סִימָן כ"ח, קנ"א) הַמָּקוֹם יְנַחֵם אוֹתוֹ וְאוֹתָנוּ וְכָל יִשְֹרָאֵל מִצָּרָה וְשֶׁבֶר הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּפֵרוּשׁ וִינַחֵם אוֹתָנוּ בְּכִפְלַיִם, וְיָבִיא לָנוּ מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן:

אָמַר הַמַּעְתִּיק רָאִיתִי לְהַעְתִּיק מַה שֶּׁמָּצָאתִי בְּאַמְתַּחַת הַכְּתָבִים וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, סָמוּךְ לִפְטִירַת הַיֶּלֶד הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיִינוּ אֶצְלוֹ עַל הָעֲלִיָּה שֶׁהָיָה עַל בֵּיתוֹ וְסִפֵּר עִמָּנוּ מֵעִנְיַן גֹּדֶל צַעֲרוֹ וְיִסּוּרָיו הַגְּדוֹלִים וְהָעֲצוּמִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִכָּל צַד וּמִצִּדֵּי צְדָדִים ... וּבְתוֹךְ דְּבָרָיו עָנָה וְאָמַר, מָה אַתֶּם יוֹדְעִים מַה גָּדוֹל וְעָצוּם הַשֶּׁבֶר הַזֶּה שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם עִנְיַן הִסְתַּלְּקוּת הַיֶּלֶד הַנַּ"ל, כָּל לְבָבִי נִשְׁבַּר וְנִתַּק מִמְּקוֹמוֹ וְהִתְחִילוּ הַדְּמָעוֹת הַקְּדוֹשִׁים לֵירֵד עַל לְחָיָיו וְתֵכֶף וּמִיָּד בָּרַחְנוּ מִלְּפָנָיו מֵעֹצֶם הַבּוּשָׁה שֶׁנָּפַל עָלֵינוּ עַל שֶׁרָאִינוּ בְּכִיָּתוֹ בְּפָנֵינוּ, וְנִדְמָה לָנוּ כְּאִלּוּ נֶהְפַּךְ כָּל הָעוֹלָם וְנֶחֱרַב וְאַחַר כָּךְ בְּיוֹם שֶׁאַחֲרָיו יוֹם שִׁשִּׁי עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ אָמַר לָנוּ שֶׁאִלְמָלֵא לא יָרַדְנוּ תֵּכֶף הָיָה מְסַפֵּר לָנוּ דָּבָר יָפֶה מְאֹד (וָואלְט אִיךְ אַייךְ גִּיוֶוען דֶער צֵיילְט שֵׁיינְס) וְאָמַר בְּיוֹם שִׁשִּׁי שֶׁאַחֲרָיו תּוֹרָה נִפְלָאָה (הַיְנוּ מַאֲמַר וַיֹּאמֶר בֹּעַז סִימָן ס"ה) ...

עוֹד מָצָאתִי כָּתוּב שָׁם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, שְׁנַת תקס"ו לפ"ק יוֹם רִאשׁוֹן ה' מְנַחֵם אָב שָׁמַעְנוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כָּל סֵדֶר בִּיאַת הַגּוֹאֵל צֶדֶק בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, וְאָמַר שֶׁכְּבָר הָיָה מוּכָן שֶׁיָּבוֹא בְּעוֹד אֵיזֶה שָׁנִים וְיָדַע בְּאֵיזֶה שָׁנָה וּבְאֵיזֶה חֹדֶשׁ וּבְאֵיזֶה יוֹם יָבוֹא אַךְ עַכְשָׁו בְּוַדַּאי לא יָבוֹא בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן וּכְפִי הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו הָיָה שֶׁהָעִכּוּב הָיָה מֵחֲמַת שֶׁנִּפְטַר אֶצְלוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן שְׁלמֹה אֶפְרַיִם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה גַּם מִקֹּדֶם סִפֵּר עִמִּי סָמוּךְ אַחַר פְּטִירַת הַיֶּלֶד הַנַּ"ל וְאָמַר גַּם כֵּן עִנְיָן הַנַּ"ל שֶׁכְּבָר הָיָה מוּכָן שֶׁיָּבוֹא בְּעֵרֶךְ קְצָת שָׁנִים וְכוּ' וְיָדַע בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ וְכוּ' אַךְ עַכְשָׁו בְּוַדַּאי לא יָבוֹא אָז:

שלמה התעכב על השורה "כָּל לְבָבִי נִשְׁבַּר וְנִתַּק מִמְּקוֹמוֹ". "לא זוכר שקראתי אי פעם שרבינו כל כך בכה..". "כן, גם אני לא.. זה כנראה היה שבר גדול מאד..". שלמה עצר לרגע. "אז איך אתה חושב שזה קשור לבעל השדה? לנשמות?". "זה מה שאנחנו צריכים לגלות שלמה.. אבל נראה לי עכשיו כשאנחנו מדברים, שאחרי שהמשיח כבר לא בא מתי שהיה אמור.. מתחילה דרך חדשה. כמו חישוב מסלול מחדש, איך המשיח כן יבוא עכשיו..". "כן, זה מסתדר.. זה עניין בעל השדה, ועכשיו צריך לתקן את הנשמות כדי שהמשיח יוכל להגיע". שמואל הנהן בהסכמה.

בעל השדה

"אנחנו צריכים ללמוד עכשיו תורה ס"ה" אמר שמואל לחברו. "כן.. זה נראה הצעד ההגיוני הבא". שמואל הוציא את העותק שלו של ליקוטי מוהר"ן, הדפים היו כבר מקומטים מרוב שימוש, מלאים בהדגשות וסימניות.

שלמה פתח בתורה ס"ה וקרא, כאילו הוא נכנס לעולם אחר.

תורה סה אות א-ב''

דַּע, כִּי יֵשׁ שָֹדֶה, וְשָׁם גְּדֵלִים אִילָנוֹת וַעֲשָֹבִים יָפִים וְנָאִים מְאֹד. וְגֹדֶל יְקַר יְפִי הַשָֹּדֶה וְגִדּוּלָיו אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר, אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה זֹאת. וְאִילָנוֹת וַעֲשָֹבִים, הֵם בְּחִינַת נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת הַגְּדֵלִים שָׁם. ... וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַחֲגֹר מָתְנָיו, לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לִהְיוֹת הוּא הַבַּעַל הַשָֹּדֶה, צָרִיךְ לִהְיוֹת אִישׁ אָמוּד וְתַקִּיף, וְגִבּוֹר חַיִל, וְחָכָם, וְצַדִּיק גָּדוֹל מְאֹד. כִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת אָדָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג בְּמַעֲלָה מְאֹד. ... וְדַע, שֶׁכְּשֶׁהַנְּשָׁמוֹת עוֹשִׂין פֵּרוֹת, שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, אֲזַי מְאִירִין עֵינֵי בַּעַל הַשָּׂדֶה, וִיכוֹלִין לִהְיוֹת צוֹפִין וְרוֹאִין בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ ... וּכְשֶׁעֵינָיו מְאִירוֹת וְצוֹפוֹת, בִּבְחִינוֹת שְׂדֵה צוֹפִים הַנַּ"ל, אֲזַי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, לַהֲבִיאוֹ אֶל הַתַּכְלִית. ..

"בעל השדה.. להביאו אל התכלית.. מה כל זה אומר שמואל? אני זוכר את הדברים כאן ממתי שהייתי בחור ולמדתי את התורה הזאת, אבל אני מרגיש שאני עכשיו צריך להתבונן שוב.. לחשב מסלול מחדש". שלמה לפתע השפיל את עיניו. "אתה יודע.. אני גם מתחיל לשאול את עצמי.. האם אני בכלל בתכלית? אני מתפלל, עושה מצוות, אבל האם אני בכלל בכיוון?". שמואל חייך ונהנה מהתמימות שבקעה מתוך ליבו של חברו. "כן.. אנחנו גם כנראה נגלה את עצמינו במסע הזה, לא רק איך ר' נתן הבין מה שהבין בקשר לראש השנה. ובקשר לשאלה שלך, נצטרך לגשת לר' נתן..".

שמואל הוציא מהארון הישן את ליקוטי הלכות על התורה, הלכות ערבית ד' בכרך אורח חיים ב'. שמואל עיין בספר שעה קלה, ושלמה הביט בספר מהצד מנסה לעזור כמה שהוא יכול..

שתי דרכים להגיע לתכלית

"התמונה מתחילה להתבהר.." אמר לפתע שמואל. "כן.. אני מתחיל להיזכר..", שלמה הביט בידידו הוותיק בציפייה. "תראה שלמה, יש כאן מושגים גבוהים בקבלה וחסידות.. אבל בפשטות, ר' נתן מסביר לנו שיש שתי דרכים להיכלל בתכלית, באין סוף".

שם אות ז'

... כִּי בֶּאֱמֶת צָרִיךְ כָּל אָדָם לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ וְלִסְתֹּם עֵינָיו מֵחֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא לְגַמְרֵי, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּשַׁבֵּר כָּל הַתַּאֲווֹת לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי וִיקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כָּל הָעִנּוּיִים וְהַסִּגּוּפִים בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁסָּרְקוּ אֶת בְּשָרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּאֶחָד. וְאָז דַּיְקָא יִזְכֶּה לְהַשִּיג אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַהַשָּגָה אַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לָזֶה. אֲבָל אֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד בָּזֶה לְשַׁבֵּר הַכֹּל וּלְבַטֵּל עַצְמוֹ מִכָּל וָכֹל. עַל כֵּן חָמַל עָלֵינוּ ה' יִתְבָּרַךְ וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ שֶׁהִיא עֵץ חַיִּים לַמַחֲזִיקִים בָּהּ וְכוּ' וּדְרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם. הַיְנוּ כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה זוֹכִין לְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי שֶׁיְּקַיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כָּל יָמָיו. שֶׁאָז יָכוֹל לִזְכּוֹת לְחַיִּים נִצְחִיִּים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁבֵּר אֶת כָּל הַתַּאֲווֹת בִּשְׁלֵמוּת:

"הדרך של הצדיקים כמו ר' עקיבא, והדרך של שאר העם, הדרך שלנו". שלמה הנהן בהבנה. "שנייה", קימט שמואל את מצחו.. "שניה, אני לא מבין..". "מה?" התנער שלמה. "תראה מה כתוב כאן:".

שם אות ט'

אֲבָל כְּשֶׁאָדָם חַס וְשָׁלוֹם עוֹבֵר עַל אֵיזֶה דָּבָר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וַאֲזַי מְקַלְקֵל הַצִּנוֹר וְהַכְּלִי שֶׁמְּקַבְּלִין עַל יָדוֹ אוֹר הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּתוֹ מֵהָרְשִׁימוּ הַנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאִם כֵּן אֵיךְ אֶפְשָׁר לְתַקֵּן זֹאת? וְצָרִיךְ לְהִתְתַּקֵּן עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, וּתְשׁוּבָה הִיא לְמַעְלָה מֵהַתּוֹרָה, הַיְנוּ שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁעָבַר עַל הַתּוֹרָה הוּא צָרִיךְ לַעֲשוֹת תְּשׁוּבָה. וְהַתְּשׁוּבָה הִיא שֶׁיִּסְתֹּם עֵינָיו מֵחֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא לְגַמְרֵי. וְזֶה בְּחִינַת הַתַּעֲנִיתִים וְהַסִּגּוּפִים שֶׁפּוֹסְקִין עַל הַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. כִּי מֵחֲמַת שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה הוּא צָרִיךְ לַעֲלוֹת לִבְחִינַת בִּטּוּל גָּמוּר לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ תַּעֲנִיתִים וְסִגּוּפִים וְלִסְתֹּם עֵינָיו מֵחֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא לְגַמְרֵי, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לָבוֹא לִבְחִינַת בִּטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וּלְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד. וְשָׁם בִּבְחִינַת בִּטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, שָׁם הוּא לְמַעְלָה מֵהַתּוֹרָה. וְעַל כֵּן שָׁם דַּיְקָא יָכוֹל לְתַקֵּן מַה שֶּׁפָּגַם וְקִלְקֵל עַל יְדֵי שֶׁעָבַר עַל הַתּוֹרָה. כִּי שָׁם הוּא לְמַעְלָה מֵהַתּוֹרָה, כִּי כָּל הַתּוֹרָה נִמְשָׁךְ מִשָּׁם. וְעַל כֵּן הוּא יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם אוֹרוֹת וְתִקּוּנִים לְתַקֵּן מַה שֶּׁפָּגַם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל. ...

"אתה מבין" אמר שמואל, "לפני זה ר' נתן כתב שלא כל אחד זוכה לזה, אבל אם מישהו עבר על התורה, הוא כן צריך להגיע לזה כדי לעשות תשובה.. איך זה מסתדר?..". "יופי.." אמר שלמה וחייך לעצמו בעייפות. "עוד קושיה..". שמואל חייך קלות ומיד המשיך לעיין במוחו.

מאיפה ההתחלה

"אבל שניה" החזיר שמואל עיניו אל הספר, "מה הוא כותב כאן בהמשך?". שמואל העביר את עיניו במהירות על הדפים, והחל להניע את אותו דף הלוך ושוב כשהוא מכווץ את גבותיו.. שלמה הסתכל על חברו הטוב בסקרנות, והשתדל לא להפריע.. שמואל לפתע נאנח אנחת רווחה. "הבנתי.. זה העניין של ראש השנה! בזכותך שלמה!". שלמה חייך במבוכה. "למה אתה מתכוון?". "אתה יודע, משפיעים עלי שפע משמים, כי יש לך רצונות וכיסופים, שפע שבכלים שלי כאילו לא הייתי מקבל..". "לא, לא.." שלמה צחק. "למה אתה מתכוון שזה העניין של ראש השנה?". "אה.." שמואל צחק גם הוא. "לזה התכוונת.. תראה מה ר' נתן כותב באות יג".

שם אות יג

כִּי זֶה כְּלָל וּמְבֹאָר לְעֵיל שֶׁכָּל הַהֶאָרוֹת וְהַהַשָּגוֹת וְהִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּת נִמְשָׁכִין רַק עַל יְדֵי הָאוֹר שֶׁמַּשִּיגִין הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים עַל יְדֵי הַבִּטּוּל כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֲבָל אוֹר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אִי אֶפְשָׁר לְקַבְּלוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי כֵּלִים הַרְבֵּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֲבָל בֶּאֱמֶת גַּם תִּקּוּן וַעֲשִיַּת אֵלּוּ הַכֵּלִים בְּעַצְמָן נִמְשָׁכִין גַּם כֵּן מֵאוֹר הַבִּטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל. כִּי בֶּאֱמֶת כֻּלּוֹ אֶחָד, וְהָאוֹרוֹת וְהַכֵּלִים הַכֹּל נִמְשָׁךְ מִמָּקוֹם אֶחָד מֵאוֹר הָאֵין סוֹף שֶׁשָּׁם הוּא בְּחִינַת הַבִּטּוּל. וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת עִנְיָן זֶה הוּא נִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים, מֵאַחַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ הָאוֹר כִּי אִם עַל יְדֵי כֵּלִים, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲשוֹת כֵּלִים כִּי אִם עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת הָאוֹר מִשָּׁם. וְאִם כֵּן מֵהֵיכָן הַהַתְחָלָה לַעֲסֹק בְּתִקּוּן זֶה. וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת עִנְיַן רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא עִנְיָן נִפְלָא וְנֶעְלָם מְאֹד, כְּפִי אֲשֶׁר הֵבַנְנוּ מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה גֹּדֶל עֹצֶם גְּדֻלַּת נוֹרְאוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁאָמַר שֶׁכָּל עִנְיָנוֹ וְעִסְקוֹ הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה. ...

"כאן ר' נתן מתחיל להסביר לנו על ראש השנה.. ולמה בעצם רבינו אמר שכל עניינו ועסקו הוא ראש השנה!". שלמה הקשיב בעניין. "הוא אומר, שראש השנה זה עניין פלאי. כי לא יודעים מהיכן ההתחלה.. בשביל כלים צריך אורות, ובשביל אורות, צריך.. כלים. ועל כן ענין ראש השנה הוא נפלא ונעלם מאד, ועל כן רבינו אמר להם שראש השנה הוא גדול, עצום ונורא, וכל עניינו הוא ראש השנה!". שלמה הרהר קלות. "אני מבין.. זה בעצם הסוד של ראש השנה! ר' נתן מגלה לנו כאן את הסוד, ומה רבינו השיג, ולמה זה כל עניינו..". "כן, נכון.. ר' נתן מגלה מה הסוד, אבל בעצם גם מגלה לנו שזה דבר פלאי, שאין בכלל יכולת בשכל אנושי להבין.. כל שכל אנושי, חכם ככל שיהיה. יש כאן סתירה שאי אפשר ליישב. אם צריך אורות בשביל כלים, וכלים בשביל אורות, אז זה לא שרק נשאלת השאלה מאיפה ההתחלה, אלא מוכרח להגיד שאין התחלה על פי שכל אנושי". שלמה הביט בפליאה על חברו. "אז איך בכל זאת יש התחלה? הרי אנחנו יודעים שרבינו עושה את ראש השנה בכל זאת, נכון?". "נכון מאד.. תן לי שניה", אמר שמואל והמשיך לעיין. "או, הנה מצאתי, ר' נתן מסביר את זה באות הבאה".

שם אות יד

... וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא הַתִּקּוּן שֶׁל חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְשֶׁל כָּל הַחֲטָאִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר. כִּי רֹאשׁ הַשָּׁנָה בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְחָטָא בְּעֵץ הַדַּעַת. וְהוּא יוֹם רִאשׁוֹן לַעֲשֶרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה יוֹם רִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה. וְאָז עִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, אֲשֶׁר בְּגֹדֶל צִדְקָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ הוּא יָכוֹל לְבַטֵּל עַצְמוֹ בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל, כִּי הוּא סוֹתֵם עֵינָיו מֵחֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא לְגַמְרֵי, וְאֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת בְּזֶה הָעוֹלָם כְּלָל. אַף גַּם הוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כָּל הָעִנּוּיִים וְכָל הַיִּסּוּרִים קָשִׁים מִמָּוֶת בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ וּבִשְׁבִיל יִשְרָאֵל, עַד שֶׁזּוֹכֶה לַעֲלוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל, בְּמַדְרֵגָה גָּבֹהַּ וְנִפְלָאָה מְאֹד מְאֹד. עַד שֶׁזּוֹכֶה לְהַמְשִׁיךְ תִּקּוּנִים מִשָּׁם לְגַלּוֹת אֱלֹקוּתוֹ עַד שֶׁיְּעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה גַּם כָּל הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד.

וְעִקַּר נִפְלְאוֹת עֲבוֹדָתוֹ הוּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי הָעִקָּר הוּא הַהַתְחָלָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לַבְּרִיאָה רִאשׁוֹן לִתְשׁוּבָה כִּי הוּא יוֹם רִאשׁוֹן לַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, כִּי אָז עֲבוֹדָתוֹ נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה מְאֹד מֵחֲמַת בְּחִינָה הַנַּ"ל, מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ כָּל הַתִּקּוּנִים מֵחָדָשׁ, וְנֶעְלָם וְנִפְלָא מֵהֵיכָן הַהַתְחָלָה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹת כִּי אִם עַל-יְדֵי כֵּלִים, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כֵּלִים כִּי אִם עַל-יְדֵי הַמְשָׁכַת הָאוֹרוֹת וְכַנַּ"ל. וְאִם לֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה מְתַקֵּן כָּל זֶה בְּיוֹם אֶחָד. אֲבָל עַכְשָׁו אַחַר הַחֵטְא שֶׁחָזַר וְקִלְקֵל הַכֹּל, וְלֹא דַּי שֶׁלֹּא תִּקֵּן אַף גַּם קִלְקֵל יוֹתֵר. עַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן עַתָּה בְּיוֹם אֶחָד כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּצְרִיכִין לַעֲשוֹת הַתִּקּוּן בְּהַדְרָגָה בְּכַמָּה יָמִים. וְזֶה בְּחִינַת עֲשֶרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם כִּפּוּר. שֶׁבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא הַהַתְחָלָה שֶׁקָּשָׁה וּכְבֵדָה וְנִפְלָאָה מְאֹד מְאֹד, שֶׁצְּרִיכִין לַעֲלוֹת לְתַכְלִית הַבִּטּוּל וְלַחֲזֹר מִשָּׁם מִיָּד וּלְהַמְשִׁיךְ הָאוֹר בְּהַדְרָגָה וּבְצִמְצוּם רַק בִּשְׁבִיל לְהַתְחִיל לְתַקֵּן אֵיזֶה כְּלִי בְּדַקּוּת כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהַתְחִיל לְהַמְשִׁיךְ הִתְגַּלּוּת אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. ...

"ר' נתן כאן מסביר כאן מה העניין של ראש השנה. לא יודעים מהיכן ההתחלה, ובעצם, בשכל אנושי.. אי אפשר להתחיל בכלל. אבל מי שסתם עיניו מחיזו דהאי עלמא, מי שביטל את עצמו בתכלית הביטול וקיבל על עצמו ייסורים קשים ממוות בשביל ה' יתברך ובשביל עם ישראל.. עולה למקום כזה בו הכל מתחיל.. ושם אפשר לתת לכולם, וגם לנו, התחלה חדשה..". "פששש...." אמר שלמה, והתחיל לעכל במוחו את המידע החדש.

"שנייה", התעורר לפתע, "מה עם השאלה שלנו? איך אפשר לעשות תשובה, אם תשובה תלויה בלעלות לתכלית הביטול, ולא כל אחד מסוגל?". שמואל חייך. "או, אני רואה שאתה אוחז ראש. שים לב מה ר' נתן מסביר שם באות ט'".

שם אות ט'

... וְשָׁם בִּבְחִינַת בִּטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, שָׁם הוּא לְמַעְלָה מֵהַתּוֹרָה. וְעַל כֵּן שָׁם דַּיְקָא יָכוֹל לְתַקֵּן מַה שֶּׁפָּגַם וְקִלְקֵל עַל יְדֵי שֶׁעָבַר עַל הַתּוֹרָה. כִּי שָׁם הוּא לְמַעְלָה מֵהַתּוֹרָה, כִּי כָּל הַתּוֹרָה נִמְשָׁךְ מִשָּׁם. וְעַל כֵּן הוּא יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם אוֹרוֹת וְתִקּוּנִים לְתַקֵּן מַה שֶּׁפָּגַם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל. ...

"העניין של התשובה זה להמשיך תיקונים, אבל הצדיק הזה שביטל עצמו בתכלית הביטול זוכה להמשיך תיקונים משם בשבילנו!". "פששש, איזה חידוש..". "רגע, עכשיו פתאום אני מבין!" שלמה קם במהירות ממקומו וניגש אל הספרייה הישנה, בעודו סורק את המדפים. "מה אתה מחפש? אני אעזור לך.." שאל שמואל בסקרנות. "לא הנה שנייה, מצאתי", אמר שלמה והוציא עותק של חיי מוהר"ן. "עכשיו אני אראה לך משהו חזק", חייך שלמה. שמואל התקרב לשלמה בעניין והסתכל בעמוד שפתח.

חיי מוהר"ן אות תצא

בִּשְׁנַת תקס"ו בֵּין כֶּסֶה לְעָשֹוֹר יָצָא רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵהַמִּקְוֶה וְאָמַר שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ בָּעֵת הַזֹּאת מִן הַשָּׁמַיִם אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּעִנְיְנֵי תַּעֲנִיתִים כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם כַּמָּה תַּעֲנִיתִים צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לְהִתְעַנּוֹת בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְאֵיךְ וּמָתַי יִתְעַנּוּ. ... וְהָיִינוּ מְבִינִים מִדְּבָרָיו שֶׁאֵלּוּ הַתַּעֲנִיתִים הֵם דְּבָרִים יְקָרִים וְהַנְהָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מְאֹד מְאֹד, אַשְׁרֵי שֶׁזָּכִינוּ לְקַבְּלָם וְנִמְשַׁךְ הַדָּבָר בְּעֶרֶךְ שְׁתֵּי שָׁנִים:

אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ צִוָּה עָלֵינוּ שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת כְּלָל. וְאָמַר הֲלֹא מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לִהְיוֹת אֶצְלִי עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא אֵין לוֹ לְהִתְעַנּוֹת כְּלָל כַּנַּ"ל, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא בְּוַדַּאי אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת כְּלָל מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת אֶצְלִי עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהָבֵן:

שמואל הסתכל בהתפעלות מהולה ביראה בספר הפתוח שהגיש לו שלמה. "עכשיו אני מבין.. רבינו גילה את הסוד של ראש השנה כשהגיע מארץ ישראל, אבל ראש השנה שלו גדל.. בהתחלה הוא ידע מה הם צריכים לתקן לפרטי פרטים, אבל עכשיו.. הם פשוט צריכים להגיע". שלמה הביט בחברו וחייך. "נו, הצלחתי לחדש לך משהו..". שמואל חייך ולפתע נשמע קול בכי של תינוק. "אני לא מאמין.. כבר 7:00 בבוקר, צריך לקחת את הילדים למוסדות, ועוד לא התפללתי שחרית!". שלמה הביט בחברו באכזבה. "דווקא עכשיו? אנחנו באמצע המתח, לא הבנו עדיין איך כל זה קשור לציון.. הרי ר' נתן כתב את ערבית ד' 12 שנים לאחר הסתלקות רבינו..". שמואל הסתכל בחברו וחייך. "כי לא בחיפזון תצאו.. אל תדאג, אנחנו נגיע גם לזה". שלמה נאנח אנחה קלה. "אתה צודק.. לא לדחוק את השעה. ה' מוביל אותנו, ורבינו איתנו. שיהיה בהצלחה עם הזאטוטים, אני גם צריך לחטוף איזה תפילה. מקווה שאני אהיה בהכרה..". שמואל טפח על שכמו של חבירו, ליווה אותו לדלת, ושני החברים הטובים נפרדו לשלום.