גדולים צדיקים במיתתן

בייביסיטר בתשלום

שלמה בילה את הימים הבאים כשהשאלות רצות בראשו.. הוא ניסה בעצמו ללמוד כמה מקורות, אבל מהר מאד הבין שהוא עדיין צריך את עזרת שמואל. הוא הוציא את הפלאפון מכיסו וחייג לחברו הטוב. "כן, שלמה.. כבר חיכיתי לטלפון ממך". שלמה נאנח לרווחה וחייך. "אוי, אני שמח לשמוע. תקשיב, אנחנו מוכרחים להמשיך.. אני לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים כאן". שמואל חייך בצד השני של הקו. "אני מבין.. אני צריך קצת למצוא את הזמן..". שמואל הרהר לכמה רגעים, ולבסוף ענה, "בוא ניפגש אחרי ערבית מחר, אני יכול לפנות כמה שעות. בכל זאת, אלה עניינים ברומו של עולם". שלמה חייך. "טוב, חיכיתי עד עכשיו, אני אחכה עד מחר בערב.

למחרת בערבית שלמה ווידא שהוא רואה את שמואל במניין בבית הכנסת, והשתדל להתרכז בתפילת שמונה עשרה ולא להציץ אם שמואל עדיין בטווח הראייה. הוא חיכה בסבלנות עד הקדיש האחרון, ומיד ניגש לחברו הטוב. "או שלמה" אמר שמואל בשמחה למראה חברו, "מה שלומך? כן, כן, גם אני חיכיתי לך, בוא נלך לבית שלי, עוד מעט סוגרים כאן את האור בבית הכנסת".

שלמה נכנס לביתו של שמואל, ונכנס אחריו לחדר העבודה הקטן שהיה בצד הבית. הוא הופתע לראות שם את יוסי, בחור בן 17 מקהילתם, שלא נחשב כל כך "מהשורה". יוסי היה לבוש כהרגלו בחולצה לבנה עם שרוולים קצרים וכיפה לבנה חסידית, ופיאותיו השתלשלו מאחורי אוזניו. "או יופי, תקעו אותי עם שני החבר'ה הכי משעממים בקהילה" יוסי רטן לעצמו בקול. שלמה בלע את רוקו בהפתעה. אך שמואל מיד הניח ידו על יוסי ואמר "או, יוסי, מה שלומך? שלמה", פנה אל חברו, "לא אכפת לך שיוסי יהיה קצת איתנו, נכון? הבטחתי לאבא שלו שאני אבלה איתו קצת זמן". שלמה עצר לרגע לעכל את הסיטואציה. "אל תדאג שלוימל'ה, אני לא אפריע לכם הרבה.." אמר יוסי בחיוך מלגלג. "הנה עכשיו, אני יוצא לעשן, ותוכלו להמשיך בשיחות המרתקות שלכם..". שלמה הרים גבותיו וחייך חיוך מהוסס. יוסי פנה לעבר המרפסת והוציא את קופסת הסיגריות מכיסו. "אל תשכח לסגור את הדלת טוב, שלא ייכנס ריח" אמר שמואל ליוסי שכבר היה בחוץ. יוסי סגר את דלת המרפסת היטב, והפנה את פניו לחוץ אל עבר השמיים השחורים של הלילה.

לא ידע שום צדיק מעולם

"אל תשים לב, שלמה.. יוסי בחור טוב, אבל הוא עבר כמה דברים במסגרות. לא הסתדר שם, בלשון המעטה, ולא תמיד זה גם היה באשמתו..". "כן, אני מבין" אמר שלמה בחום. "דנתי אותו לכף זכות, אל תדאג". "טוב, אז מה התחדש לנו?" שאל שמואל את חברו. "תראה", אמר שלמה שעדיין התאושש מהמפגש המפתיע עם הבחור בן ה-17, "אני קצת לא מבין.. ר' נתן כותב כאן "וְאָז עִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, אֲשֶׁר בְּגֹדֶל צִדְקָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ הוּא יָכוֹל לְבַטֵּל עַצְמוֹ בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל, כִּי הוּא סוֹתֵם עֵינָיו מֵחֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא לְגַמְרֵי, וְאֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת בְּזֶה הָעוֹלָם כְּלָל. אַף גַּם הוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כָּל הָעִנּוּיִים וְכָל הַיִּסּוּרִים קָשִׁים מִמָּוֶת בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ וּבִשְׁבִיל יִשְרָאֵל, עַד שֶׁזּוֹכֶה לַעֲלוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל, בְּמַדְרֵגָה גָּבֹהַּ וְנִפְלָאָה מְאֹד מְאֹד. עַד שֶׁזּוֹכֶה לְהַמְשִׁיךְ תִּקּוּנִים מִשָּׁם לְגַלּוֹת אֱלֹקוּתוֹ עַד שֶׁיְּעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה גַּם כָּל הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד.". "נכון", אמר שמואל. "אני לא מבין.. הוא מתכוון לרבינו?". "פשש.. אתה שואל שאלות מעולות.. יישר כח, זה ממקד אותי. יש ר' אברהם ב"ר נחמן מאד יסודי בנושא, הנה בוא תראה". אמר שמואל וניגש לספריית העץ הקטנה שבחדרו.

כוכבי אור – חכמה ובינה כ'-כא

וְאֶת אֲשֶׁר זָמַם וְלָקַח בִּרְשׁוּתוֹ הַשָּדֶה הַקְּדוֹשָׁה לְהַשְׁקוֹת וּלְגַדֵּל אֶת הָאִילָנוֹת שֶׁהֵם נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּקְרָאִים בְּשֵׁם שָֹדֶה וָכֶרֶם ... גַּם אֲשֶׁר יִשְׁתַּדֵּל בְּנִפְלְאוֹת אַרְבָּעָה כֹּחוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּיָדָיו הַנּוֹרָאִים, לְהַצִּיל וּלְרַפֵּא לְכָל נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל, וּבִפְרָט וּבִפְרָט לְכָל אֲשֶׁר יְעוֹרְרֵם בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶֹה, שֶׁהִיא נְתִינַת הַצְּדָקָה וַאֲמִירַת הָעֲשָֹרָה מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים בְּבֵית צִיוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ ... וְגַם שְׁאָר דִּבְרֵי הַשֶּׁבַח הַזֶּה כֻּלָּם יְבֹאֲרוּ עַל זֶה לְמַשְֹכִּיל בְּצֵרוּף שְׁאָר הַקְדָּמוֹת וְכַמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת הִלְכוֹת הַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר הֲלָכָה ד' עַיֵּן שָׁם וְהַמְעַיֵּן יָבִין מֵאֵלָיו, שֶׁמַּה שֶּׁלֹּא יַזְכִּירֶנּוּ שָׁם, וְכֵן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים כִּי אִם בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּשֵׁם צַדִּיק, הוּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם וּכְבוֹד אֱלקִים הַסְתֵּר דָּבָר ...

"פשש.. חייבים לקרוא את ההקדמה הזאת לפני שלומדים ליקוטי הלכות". "כן", חייך שמואל. "ר' אברהם ב"ר נחמן כותב בפירוש שבעצם בעל השדה הוא רבינו בעצמו. וכך גם כתוב בחיי מוהר"ן".

חיי מוהר"ן קנב

בִּשְׁנַת תקס"ו הַנַּ"ל כְּשֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהוּא עוֹסֵק שֶׁהוּא עִנְיַן בַּעַל הַשָּדֶה וְכוּ' כַּנַּ"ל אָז אָמַר לִי בִּזְלַאטִיפָּאלְיֶע נוֹדַע לִי קְצָת מִזֶּה. שֶׁאָז הִתְחִיל לֵידַע קְצָת מֵעִנְיַן זֶה שֶׁל הַבַּעַל הַשָּדֶה. וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו שֶׁאָז הִתְחִיל לֵידַע וְהָעִקָּר יוֹדֵעַ עַכְשָׁו וְאָמַר שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי רָמַז מְעַט מִזֶּה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְהַמּוּבָן הָיָה שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַכְשָׁו בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל הַבַּעַל הַשָּדֶה לֹא יָדַע עֲדַיִן מִזֶּה שׁוּם וכו' (צַדִּיק בָּעוֹלָם).

"פשש.. זה עותק של חיי מוהר"ן עם השמטות..". "כן", אמר שמואל. וכיוון שעברו כמה ימים, נזכרתי בחוברת שיש לי של מורינו הרב שליט"א אמר שמואל והוציא חוברת לבנה בכריכה רכה. יש גם קבלה מאד גבוהה, אבל הצלחתי למצוא משהו שגם אנחנו יכולים להבין".

בי יכתירו צדיקים - סוד נקודת המרכז – מאת מורנו הרב שליט"א, ראש השנה ה'תשע"א

אות ב'

ועכשיו באנו בראש השנה לתקן את חטא אדם הראשון וחטא העגל, שמשם נמשכים כל החטאים וכל הפגמים, ... ובשעה שרבינו צעד ד' אמות ראשונות בארץ ישראל מיד נתגלה לו סוד ראש השנה, שהוא התיקון על חטא העגל וחטא עץ הדעת, ואז מחזירים לכל אדם את הש"ע רבוא נהורין והק"נ רבוא נהורין שנלקחו ממנו ביום הראשון להיווצרותו, שיום זה נקבע ליום של תשובה לדורות. אך כדי לייצר לנו את הכלים שנוכל לקבל את הש"ע רבוא נהורין וק"נ רבוא נהורין, צריך רבינו בעצמו לייצר לנו את הכלים שנוכל לקבל את האורות הגדולים.

"פששש... זה ממש מקביל לערבית ד'! גם שם מדובר על חטא אדם הראשון, על ראש השנה ועל הכלים שבעצם בעל השדה עושה..". אמר שלמה בהתרגשות. "כן" אמר שמואל והנהן בחשיבות. "וממשיך הרב וכותב".

שם אות ד'

... ומובא בתיקון ס"ט שאדם הראשון הטיל חושך בין עילת כל העילות לעילת העילות, ... וכשרבינו הוא בסוד אדם הראשון [אדם ר"ת אדם דוד משה], שבא אחרי חמשת אלפים וחמש מאות נ"ט שנה לתקן בשלמות את חטא אדם הראשון ולייצר לכל בני תמותה את הכלים שהתבטלו אצליהם.

"פשש, איזה דיבורים.. רבינו תיקן את חטא אדם הראשון בשלמות!" אמר שלמה בהתרגשות. "אני מתחיל לקלוט את התמונה.." אמר שלמה והרהר.

עוד אבן בבניין הגדול

יוסי נכנס לחדר הקטן, נשכב על הספה הקטנה בעלת שני המושבים, כאשר הוא מנסה לסדר את גופו הארוך על הספה הצרה. הוא הניח אוזניות על אוזניו, והתחיל להתעסק עם הנגן שהוציא מכיסו. שלמה הביט בנער בחמלה, והמשיך לדבר "טוב. זה באמת שופך אור על הסוגיה.. ר' נתן הבין מהו סוד ראש השנה, והבין יותר לעומק שרבינו הוא זה שעושה את ראש השנה.. אבל שמואל.. מה קורה בהסתלקות?". שמואל הרהר בדבר בכובד ראש, וחזר לעיין בספרים. יוסי העיף מדי פעם מבטים לעבר שני החברים, אך מיד חזר להתעסק בנגן.

"תראה", אמר שמואל לפתע והפנה מבט חד אל שלמה. הוא הפנה את תשומת לבו אל הספר שהחזיק בידו. "רבינו כבר בתורה סה, דיבר על הסתלקותו של בעל השדה".

תורה סה אות א'

... וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַחֲגֹר מָתְנָיו, לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לִהְיוֹת הוּא הַבַּעַל הַשָֹּדֶה, צָרִיךְ לִהְיוֹת אִישׁ אָמוּד וְתַקִּיף, וְגִבּוֹר חַיִל, וְחָכָם, וְצַדִּיק גָּדוֹל מְאֹד. כִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת אָדָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג בְּמַעֲלָה מְאֹד. וְיֵשׁ אֶחָד, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגְמֹר הָעִנְיָן כִּי אִם עִם מִיתָתוֹ. וַאֲפִלּוּ לָזֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדוֹל מְאֹד, כִּי יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה גְּדוֹלִים, שֶׁאֲפִלּוּ עִם מִיתָתָם לֹא יוֹעִילוּ. רַק אִם יֵשׁ אָדָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד, יָכוֹל לִגְמֹר מַה שֶּׁצָּרִיךְ בַּחַיִּים חִיּוּתוֹ. כִּי הַרְבֵּה יִסּוּרִין וּדְבָרִים קָשִׁים עוֹבְרִין עָלָיו, אַךְ עַל יְדֵי גַּדְלוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ עוֹבֵר עַל כֻּלָּם, וְעוֹשֶֹה פְּעֻלּוֹת הַשָֹּדֶה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ:

"ומובן מדבריו, שבעצם אחר ההסתלקות בעל השדה יכול לעשות יותר, לגמור העניין". "אוי, נכון.. איך לא שמתי לב.." אמר שלמה בהתרגשות. יוסי הגניב מבטים לעבר השניים, והמשיך להתעסק בנגן. "איזה מצחיק אני.. זה גם כתוב בחיי מוהר"ן! כל העניין של בעל השדה ותיקון הנשמות קשור ישירות להסתלקותו של רבינו, ולגניזתו בעיר אומן!". אמר שלמה ומיהר לחפש את העותק של חיי מוהר"ן בתוך ערימת הספרים שהצטברה על השולחן.

חיי מוהר"ן קנא

... וְאָז אַחַר פְּטִירַת הַיֶּלֶד הַנַּ"ל כְּשֶׁבָּאנוּ אֵלָיו אָז הִתְחִיל לְדַבֵּר עִמָּנוּ מֵעִנְיַן תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת מֵעִנְיַן הַבַּעַל שָֹדֶה, שֶׁיֵּשׁ שָֹדֶה שֶׁגְּדֵלִים בּוֹ נְשָׁמוֹת וּצְרִיכִין בַּעַל הַשָּדֶה לְתַקְּנָם, וְזֶה שֶׁחוֹגֵר מָתְנָיו לִהְיוֹת בַּעַל הַשָּדֶה יֵשׁ עָלָיו יִסּוּרִים הַרְבֵּה בְּלִי שִׁעוּר כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן ס"ה עַיֵּן שָׁם, וּמֵאָז דִּבֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיַן תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת, וּבִפְרָט אַחַר שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ בִּפְרָט בִּכְנִיסָתוֹ לְאוּמֶין, שֶׁכָּל כְּנִיסָתוֹ לְשָׁם וּמַה שֶּׁבָּחַר לְהִסְתַּלֵּק שָׁם וְלִשְׁכַּב שָׁם הַכֹּל הָיָה מֵחֲמַת זֶה בִּשְׁבִיל תִּקּוּן הַנְּשָׁמוֹת הַצְּרִיכִים תִּקּוּן מִכַּמָּה מְאוֹת שָׁנִים. כִּי שָׁם בְּאוּמֶין נֶהֶרְגוּ נְפָשׁוֹת רַבּוֹת בְּלִי שִׁעוּר, וְכַמָּה יְלָדִים אֲלָפִים וּרְבָבוֹת, שֶׁנֶּהֶרְגוּ קֹדֶם זְמַנָּן וְכוּ', וְכַמּוּבָן מִשִּיחוֹתָיו בְּאוּמֶין, וּקְצָתָם נִכְתְּבוּ בְּמָקוֹם אַחֵר. ...

"ובימי מוהרנ"ת הוא מרחיב על זה עוד יותר".

ימי מוהרנ"ת נח

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לֵיל שֵׁנִי דְּסֻכּוֹת צִוָּה לְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ מֵהַכִּסֵּא וְהִשְׁכִּיבוּהוּ עַל מִטָּתוֹ, וְהָיָה אָז עָיֵף וְיָגֵעַ מְאֹד מְאֹד, וְאָמַר שֶׁהוּא יָגֵעַ כָּל כָּךְ מֵחֲמַת שֶׁיָּשַׁב כָּל כָּךְ עַל הַכִּסֵּא אַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר בְּקוֹל קְצָת הַאַתָּה זוֹכֵר הַמַּעֲשֶֹה שֶׁסִּפַּרְתִּי וְתֵכֶף עָמַדְתִּי מַרְעִיד וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ בְּאֵימָה אֵיזֶה מַעֲשֶֹה (כִּי הֲלא בֶּאֱמֶת שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ כַּמָּה וְכַמָּה מַעֲשִֹיּוֹת נוֹרָאוֹת מְאֹד) עָנָה וְאָמַר הַמַּעֲשֶֹה שֶׁסִּפַּרְתִּי לְךָ בִּכְנִיסָתִי לְפֹה וְתֵכֶף נִבְהַלְתִּי מְאֹד כִּי זָכַרְתִּי הֵיטֵב הַמַּעֲשֶֹה שֶׁמְּדַבֶּרֶת מֵעִנְיַן הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁבָּא לְמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיוּ שָׁם נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת הַרְבֵּה מְאֹד שֶׁהָיָה מֻכְרָח לְתַקְּנָם, וְרָאָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַקְּנָם כִּי אִם כְּשֶׁיִּסְתַּלֵּק עַל יְדֵי זֶה כַּנִּרְשָׁם זֹאת הַמַּעֲשֶֹה בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל מ"ט) (בְּזֶה הַלָּשׁוֹן מֶע הָאט שׁוֹין לַאנְג אַרוֹיס גִיקוּקְט אוֹיף מִיר, מֶע זָאל מִיךְ דֶער טַאפְּן אַהֶער, וָואס זָאל אִיךְ אַייךְ זָאגְן אֲלָפִים רְבָבוֹת רְבָבוֹת רְבָבוֹת וּמָשַׁךְ מְאֹד תֵּבַת רְבָבוֹת בְּכָל פַּעַם כְּלוֹמַר) שֶׁיֵּשׁ כָּאן בְּאוּמֶין סְבִיבוֹ רְבָבוֹת רְבָבוֹת הַרְבֵּה שֶׁל נְשָׁמוֹת שֶׁעוֹמְדִים עַתָּה סְבִיבוֹ שֶׁיְּתַקְּנֵם שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה יֵשׁ לוֹ כָּל הָעִנּוּיִים וְהַיִּסּוּרִים הַקָּשִׁים וְהַמָּרִים הָאֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ הֵסֵב פָּנָיו קְצָת אֶל הַקִּיר וּפָרַשֹ יָדָיו קְצָת כְּאוֹמֵר הֲרֵינִי מוֹסֵר נַפְשִׁי וַהֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַבֵּל הַכֹּל בִּשְׁבִילוֹ יִתְבָּרַךְ וְכָל זֶה אִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר בִּכְתָב כְּלָל כִּי בְּעִנְיַן תִּקּוּנֵי הַנְּשָׁמוֹת שָׁמַעְנוּ מִפִּיו כַּמָּה שִֹיחוֹת וְתוֹרוֹת נוֹרָאוֹת שֶׁרָמַז לָנוּ בָּהֶם שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּזֶה הַרְבֵּה מְאֹד כְּמוֹ הַתּוֹרָה וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן ס"ה) מֵעִנְיַן בַּעַל הַשָּדֶה וְהֵבַנּוּ מִדְּבָרָיו שֶׁכָּל הַיִּסּוּרִים וְהַמַּחֲלקֶת שֶׁעָלָיו הוּא מֵחֲמַת שֶׁעוֹסֵק בָּזֶה הַרְבֵּה וְכָל עִנְיַן נְסִיעָתוֹ לְאוּמֶין לְהִסְתַּלֵּק שָׁם הַכֹּל בִּשְׁבִיל זֶה כַּנִּרְשָׁם מְעַט מִזֶּה בְּשִֹיחוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן רי"ז).

"פשש.. נכון. עוד סימן דרך. יש לנו סייעתא דשמיא ידידי היקר. לא סתם הלב שלי הנחה אותי לתקס"ו ולעניין הפטירה של הילד הקדוש. זה ממש שופך אור על הסוגייה של ראש השנה", אמר שמואל. שלמה הקשיב בחצי אוזן לדבריו של חברו, אך השורות בהמשך העמוד תפסו את עיניו. "שמואל.. תסתכל על זה, מה זה אומר?".

שם נט

אַחַר כָּךְ בַּלַּיִל הַשַּׁיָּךְ לְיוֹם שְׁלִישִׁי הוּא רְבִיעִי דְּסֻכּוֹת הוּא יוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל יְמֵי חַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים וְאָז עַד אַחַר חֲצוֹת לַיְלָה עָמְדוּ לְפָנָיו חֲבֵרַי רַבִּי נַפְתָּלִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן כִּי הָיִינוּ מַחֲלִיפִין מִשְׁמְרוֹתֵינוּ וּבָעֵת שֶׁשָּׁמַעְנוּ שִֹיחָה הַנַּ"ל לא הָיָה אָז רַבִּי נַפְתָּלִי אֶצְלוֹ כִּי הָיָה יָשֵׁן אָז וְאַחַר כָּךְ בַּלַּיְלָה יָשַׁנְתִּי אֲנִי וְהוּא עָמַד אֶצְלוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָז בַּלַּיְלָה חָזַר וְדִבֵּר מֵעִנְיַן הַנְּשָׁמוֹת הַנַּ"ל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן כָּאן הַרְבֵּה הַרְבֵּה נְשָׁמוֹת מְאֹד, וְאָמַר כַּמָּה מִשְׁפָּטִים יֵשׁ כָּאן כַּמָּה קְדוֹשִׁים הָיוּ כָּאן, וְכוּ' עָנָה רַבִּי נַפְתָּלִי וְאָמַר לוֹ הֲלא אֲמַרְתֶּם בְּהַתּוֹרָה וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הַנַּ"ל שֶׁהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל הַמֻּפְלָג בְּמַעֲלָה מְאֹד יָכוֹל לִגְמֹר הָעִנְיָן בְּחַיָּיו עַיֵּן שָׁם עָנָה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר, לא אָמַרְתִּי לָכֶם כִּי אִם אֵיזֶה בְּחִינָה מִזֶּה כִּי הַהֶכְרֵחַ לֵילֵךְ וּלְהִסְתַּלֵּק בִּשְׁבִיל זֶה.

"יישר כח גדול שלמה!". שלמה הסמיק. "א גרויסע שכוייח", מלמל יוסי לעצמו בצד בחשיבות מעושה. שמואל צחק קלות והניד בראשו, אך המשיך לדבר בהתלהבות. "רבינו אומר כאן בעצמו, שמה שהוא דיבר בעניין בעל השדה שיכול לגמור העניין בחייו, זאת רק בחינה! באמת יש בחינה שיכול לגמור בחייו, אבל יש בחינה שהוא לכתחילה מוכרח להסתלק בשביל זה! רבינו בכלל אמר את כל התורה הזאת כשידע שתפקידו סוף סוף להסתלק..".

"פששש...." הנהן שלמה בראשו. ואז לפתע נצנץ תחילתו של רעיון בראשו, והוא פנה לשמואל בהתרגשות, "אז בסוף ימיו, הוא גילה לר' נפתלי שכל מה שהוא אמר להם כל הזמן על בעל השדה, יש בחינה מסוימת שהוא חייב להסתלק בשביל ולהמשיך את התיקונים! ובעצם אם בעל השדה הוא זה שעושה את העבודה של יצירת הכלים בראש השנה, וצריכים לבוא אליו 'איש בל ייעדר', אז אם לכתחילה יש בחינות שהוא חייב לגמור אחר הסתלקותו, אז זה לא קל וחומר שצריכים לבוא אליו גם אחרי הסתלקותו?!".

שמואל הרהר בדבר. "לכאורה יש ממש בדברים. הרי אם רבינו זכה לעניין בעל השדה מה שלא זכה שום צדיק מעולם, והוא לא היה צריך להסתלק מחמת שהוא לא מספיק גדול לגמור הדבר בחייו, אלא שיש בחינות יותר גבוהות, יותר נוראות, שבשבילן הוא מוכרח להסתלק, ו'צדיקים במיתתם גדולים מבחייהם', לכאורה זה מחזק את העניין..! אדרבה, יותר ויותר צריכים לבוא אליו אחרי מיתתו.. אם רבינו ממשיך, ואפילו מעצים, את תיקוניו אחרי מותו, ברור שיש להמשיך לבוא אליו. למעשה, "גדולים צדיקים במיתתם" – כוחו אז רב עוד יותר.. לכאורה.. הצורך בהתקבצות רק גובר". שלמה התנשם בהתרגשות. "ובכל מקרה, אנחנו יכולים להגיד בוודאות שזה עוד רמז גדול שר' נתן קיבל, ביומו האחרון של רבינו. עוד אבן בבניין הגדול שר' נתן בנה לעניין הקיבוץ במקום גניזתו הקדוש על ראש השנה". שלמה הנהן לעבר חברו ברגש של יראה ואמונה.

להמשיך אור גדול מהרשימו

שמואל הביט על חברו וחשב. "תן לי לעיין עוד בערבית ד', אני רוצה להבין את העניין קצת יותר". שמואל חזר לשולחן העץ הקטן, פתח את הספרים וחזר לעיין. שלמה בינתיים רשם לעצמו כמה דברים בפנקסו האישי, ויוסי המשיך להשתעמם על הספה. "או, הנה תראה.." אמר לפתע שמואל, "ר' נתן מסביר מה התפקיד שלנו אחרי ההסתלקות".

ערבית ד' אות כ'

וְזֶה בְּחִינַת וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ וְכוּ', וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁתָּלָה לָהֶם שִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִּיק. כִּי מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל בִּתְחִלָּתוֹ בְּעִנְיַן בַּעַל הַשָּדֶה שֶׁעוֹסֵק בְּתִקּוּן הַשָּדֶה שֶׁהוּא תִּקּוּנֵי הַנְּשָׁמוֹת וְכוּ', שֶׁזֶּה הַבַּעַל הַשָּדֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדוֹל בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד, וְצָרִיךְ לִסְבֹּל כַּמָּה צָרוֹת וְיִסּוּרִין חַס וְשָׁלוֹם רַחֲמָנָא לִצְלָן. וְיֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק בִּשְׁבִיל זֶה וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. ... וְאָז הַכֹּל תָּלוּי בְּהַדּוֹר שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אַחֲרָיו, שֶׁצְּרִיכִין לָשוּם עַל לֵב מְאֹד הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק וּלְהִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה עַל יְדֵי זֶה. וְאָז זוֹכִין לְהַמְשִׁיךְ אוֹר מֵהָרְשִׁימוּ שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁנִּשְׁאָר מִמֶּנּוּ. כִּי כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק בְּוַדַּאי מַשְׁאִיר בָּעוֹלָם אֵיזֶה רְשִׁימָה טוֹבָה עַל יְדֵי תּוֹרָתוֹ וּמַעֲשָיו הַטּוֹבִים. וְאָז עִקַּר הַהַמְתָּקָה עַל יְדֵי הַדּוֹר יָתוֹם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אַחֲרָיו, שֶׁכְּשֶׁמִּתְעוֹרְרִים בִּתְשׁוּבָה אֲזַי מַמְשִׁיכִין אוֹר גָּדוֹל מֵהָרְשִׁימוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִמְתָּקִין וְנִתְבַּטְּלִין כָּל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם. כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַצַּדִּיק נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה וְהוּא עַכְשָׁו בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל, עַל כֵּן נִמְשָׁךְ מִשָּׁם בְּכָל פַּעַם אוֹר גָּדוֹל וְנִפְלָא לְהָרְשִׁימוּ שֶׁלּוֹ שֶׁנִּשְׁאַר בְּזֶה הָעוֹלָם. אֲבָל צְרִיכִין עַל כָּל פָּנִֵים אֵיזֶה אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא עַל יְדֵי מַעֲשֵי הַדּוֹר הַטּוֹבִים לְהַמְשִׁיךְ עַל יְדֵי זֶה אוֹר הָרְשִׁימוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלּוֹ. כִּי עַל יְדֵי מַעֲשֵיהֶם הַטּוֹבִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בִּבְחִינַת קַטְנוּת וְאֵין לָהֶם כֹּחַ לְקַבֵּל הַשָּגַת הַתּוֹרָה לְהַמְתִּיק דִּינִים, אַף עַל פִּי כֵן בְּכֹחַ הַצַּדִּיק שֶׁנִּסְתַּלֵּק יְכוֹלִים עַל יְדֵי מַעֲשֵיהֶם הַטּוֹבִים לְהַמְשִׁיךְ אוֹר גָּדוֹל וְנִפְלָא מֵהָרְשִׁימוּ שֶׁלּוֹ הַמְאִירָה עַתָּה בְּאוֹר גָּדוֹל וְנוֹרָא, מֵחֲמַת שֶׁהַצַּדִּיק הוּא בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל בִּשְׁלֵמוּת. ...

"פשש.." אמר שלמה. "ר' נתן מסביר שעכשיו, ממש ברגע זה, יש אור גדול ונפלא לרשימו של רבינו!". "אכן" אמר שמואל בהסכמה. "ברגע זה ממש..", מלמל יוסי לעצמו. שלמה חייך אך התעלם. "יפה.. על ידי המעשים הטובים שלנו אנחנו ממשיכים אור מהרשימו של רבינו.. אבל איך זה קשור לציון הקדוש?". שמואל עצר לרגע. "שאלה חזקה..". הוא קימט את גבותיו והמשיך לחשוב. "תראה", הוא ניגש לספריית העץ הקטנה, והוציא משם כרך של ליקוטי הלכות.

נזיקין ג' אות ח'

וְזֶהוּ בְּחִינַת הִשְׁתַּטְּחוּת עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד וּמוֹעִיל מְאֹד לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ לִזְכּוֹת לָצֵאת מֵהָרַע שֶׁלּוֹ וְלָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ. כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁנָּפְלוּ כָּל כָּךְ בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם עַד שֶׁנֶּאֱחָז בָּהֶם הָרַע כָּל כָּךְ עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם בְּשׁוּם אֹפֶן לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ רַק עַל יְדֵי שֶׁבָּאִין עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים וְאָז נִכְלָלִין בְּנִשְׁמַת הַצַּדִּיק שֶׁמֵּת שֶׁהוּא עוֹסֵק תָּמִיד לְבָרֵר בֵּרוּרִים וְהוּא בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל שֶׁגָּדוֹל בְּמִיתָתוֹ יוֹתֵר מִבְּחַיָּיו הוּא יָכוֹל לְבָרֵר אֲפִלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ מְאֹד מְאֹד. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן הַבַּעַל בְּחִירָה אִי אֶפְשָׁר לְבָרְרוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ כִּי אִם כְּשֶׁבָּא עַל הַקֶּבֶר בִּמְקוֹם גְּנִיזָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וּמְעוֹרֵר עַצְמוֹ בִּתְשׁוּבָה שֶׁאָז יֵשׁ כֹּחַ לְהַצַּדִּיק לְבָרְרוֹ בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל וּלְהוֹצִיאוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנָּפַל לְשָׁם וּלְתַקְּנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְתַּקֵּן בְּשׁוּם אֹפֶן וְכַנַּ"ל.

"פשש.." התפעל שלמה. שמואל המשיך, "יש אנשים שלא מועיל להם שום דבר.. רק לבוא לקבר של הצדיק. זאת אומרת שלמה, שמכל ההשפעות שהצדיק שנסתלק משפיע עלינו, ההשפעה הכי חזקה, הכי עוצמתית, היא בציון. עד כדי כך שיש אנשים, שזה, ורק זה יועיל להם..". "פשש.." אמר שלמה, אך היה נראה בעיניו שמשהו ממשיך להטריד אותו.

אסור להפסיד לנפתלי סוויסה

"שמואל.." אמר יוסי בטון שואל. "אמרת שאני אבוא, יהיה כיבוד, נשחק פינג פונג. בינתיים אכלתי כאן איזה קשיו וחצי שמצאתי מתחת לספה ואני נאלץ לשמוע אתכם במסע המופלא שלכם אל האמת..". שמואל צחק לעצמו. "אכן מסע מופלא..". "אם לא היית כזה טוב בפינג פונג, תאמין לי שלא הייתי בא. יש לך מזל שיש לך את הנקודה הטובה הזאת חביבי. אבל כמה אני יכול להתייבש כאן.. כבר חרשתי על כל השירים בנגן". "נכון, נכון, באמת הבטחתי לך.." אמר שמואל וגירד את מצחו. שלמה הסתכל על שניהם בעניין. "פינג פונג? לא ידעתי שאתה בעניין.. אפשר להזמין?". שמואל חייך. "נראה לי שיוסי יסכים..". "או, יופי", אמר יוסי באנחת רווחה, "סוף כל סוף.. תלמד אותי איך מנחיתים, טוב שמואל? כמה אני יכול להפסיד לנפתלי סוויסה..". "כן, צודק" הנהן שמואל בחשיבות. "זה באמת לא יכול להמשיך כך..", אמר וליווה את שני החברים למרפסת.

שמואל פתח את שולחן הפינג פונג שהתחבא מאחורי הסכך והקרשים של הסוכה, והתחיל לסדר את הרשת. "אתה מבין, שלמה, בתור בחור היה לי הרבה זמן פנוי בבית של הסבא וסבתא שלי בזכרון יעקב, ו.. צריך מדי פעם להשתחרר". שלמה חייך. "זה בסדר, זה בסדר.. אני לא אגלה לשאר האברכים..". "יופי, אני ראשון מולך!" אמר יוסי וגילגל את המטקה שבידו. שלמה הביט בשמואל ויוסי מתחילים במשחק, אך היו עדיין שאלות שניקרו במוחו. "הציון הוא הכי עוצמתי.. אבל איך זה קשור לכלים..?". יוסי היטה אוזן בין חבטה לחבטה, אבל המשיך לנסות להדוף את המתקפות של שמואל. שלמה המשיך למלמל לעצמו, תוך כדי שהוא מניד ראשו. "הכלים.. הציון.. איך זה קשור?". שלמה התחיל להתנדנד אחורה וקדימה ולאמץ מחשבתו, עד שלפתע פרץ בתפילה, "ה' תעזור לי אבא, אני לא מבין, תעזור לי להבין.. איך זה קשור?". שלמה התחנן מעומק ליבו ודמעות החלו לזלוג מעיניו. יוסי הסתכל מדי פעם על האברך השקוע בתפילה בין חבטה לחבטה באי נוחות, אך המשיך לשחק, עד שלפתע עצר את המשחק.. "די, די! אתה מפריע כאן לנו לשחק! בוא הנה" אמר יוסי ולקח אחד מהכרכים של ליקוטי הלכות שהיו מונחים על השולחן. "הנה, אתה רואה, זה העניין של הכלים". שלמה הביט בהפתעה על יוסי, עדיין בהלם מהתפנית החדה. "תסתכל אברך כותנה, הנה, כאן, תפנה את העיניים, ותראה איפה אני מצביע" ניסה יוסי לעורר את שלמה בחזרה למיקוד. "מה?" אמר שלמה בערפול. "הנה, תראה מה כתוב".

מנחה ז' אות מז

כִּי כָּל הַחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה הָאֲמִתִּיִּים הֵם בְּחִינַת כֵּלִים וְצִמְצוּמִים קְדוֹשִׁים בִּבְחִינַת תִּקּוּן, שֶׁנּוּכַל לְקַבֵּל אוֹר הָאֵין סוֹף עַל יָדָם בְּהַדְרָגָה וְכוּ' בִּבְחִינַת תִּקּוּן וְכוּ' אֲבָל הַבַּעַל דָּבָר מִתְגָּרֶה בְּכָל פַּעַם, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הֵם גּוֹמְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם. וְכָל מַה שֶּׁלֹּא יָכְלוּ לִגְמֹר בְּחַיֵּיהֶם הֵם גּוֹמְרִים אַחַר מִיתָתָם, כִּי גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כִּי אָז נִסְתַּלְּקִין לְמָקוֹם שֶׁנִּסְתַּלְּקִין, וְתֵכֶף שֶׁנִּסְתַּלְּקִין הֵם מַתְחִילִין לִחְיוֹת בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא בְּחִינַת חַיִּים שֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים. כִּי שְׁאָר הָעוֹלָם אֵינָם זוֹכִים לְאֵלּוּ הַחַיִּים עַד אַחַר הַזִּכּוּךְ, וְאָז יִזְכּוּ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא אַחַר הַתְּחִיָּה כְּפִי חֶלְקָם. אֲבָל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים שֶׁזִּכְּכוּ גּוּפָם בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת בְּחַיֵּיהֶם הֵם זוֹכִים אַחַר הִסְתַּלְּקוּתָם מִיָּד לְחַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא בְּחִינַת שֶׁנִּכְלָלִים בְּאוֹר הָאֵין סוֹף בִּבְחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים. וְגַם שָׁם הֵם עוֹבְדִים אֶת ה' יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְכָל עֲבוֹדָתָם הִיא לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הָאֵין סוֹף בְּלֵב כָּל יִשְרָאֵל בִּבְחִינַת תִּקּוּן הַצִּמְצוּמִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, בְּאֹפֶן שֶׁיְּגַלּוּ מַלְכוּתוֹ לְעֵין כֹּל שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְזֶהוּ בְּחִינַת גֹּדֶל הַמַּעֲלָה שֶׁל הִשְׁתַּטְּחוּת עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים, בִּפְרָט בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. שֶׁאָז צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם שֶׁהָיָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת תִּקּוּן הַבְּרִיאָה מֵחָדָשׁ לְתַקֵּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה אָז. שֶׁכָּל זֶה נִתְתַּקֵּן עַל יְדֵי בְּחִינַת תִּקּוּן הַצִּמְצוּמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל שֶׁזֶּה נַעֲשֶה עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל.

שמואל הקשיב בעניין. "נכון מאד יוסי, זה באמת עניין הכלים של ערבית ד', למרות שמדובר בשתי תורות שונות בליקוטי מוהר"ן.. וכאן כתוב בפירוש שזאת בחינת גודל המעלה של הציון! זאת אומרת שרבינו עושה לנו את הכלים על ידי ההשתטחות.. אבל שנייה, לא ידעתי שאתה כזה בקי יוסי..". יוסי הסתכל על שני האברכים המופתעים, וגיחך קלות.. "בזמן שאתם הייתם עסוקים בללמוד איך להיות יותר משעממים, אני הספקתי בינתיים לגמור שמונה פעמים את הליקוטי הלכות". שלמה הרים גבותיו בהשתאות. "מה אתה מתרגש? פשוט מתמידים, שני דפים ליום, וגם אתה יכול להגיע לזה. והנה, בהמשך הוא מדבר על זה יותר חזק".

מנחה ז' אות פ'

וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבֹאָר לְעֵיל בְּעִנְיַן מַעֲלַת הַהֲלִיכָה עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, כִּי הַצַּדִּיק עָמַד בַּמִּלְחָמָה בְּחַיָּיו וְשִׁבֵּר כָּל הַיְצָרִין רָעִין וְכוּ' עַד שֶׁזָּכָה עַל יְדֵי מַעֲשָיו לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עוֹלֶה גַּם בֵּיתָא עִלָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאָז זוֹכֶה בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ לְהִסְתַּלֵּק לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא לְמָקוֹם שֶׁנִּסְתַּלֵּק. וְשָׁם אֵין מַעֲשֶה וְעֻבְדָּא לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ עַל יְדֵי זֶה רַק מִתְעַנֵּג עַל ה' וְכוּ' אַשְׁרֵי לוֹ. אֲבָל כְּבָר מְבֹאָר בְּסִימָן ז' שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הַצַּדִּיק הוּא שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא לְמַעְלָה מַעְלָה שֶׁיִּהְיֶה לְמַטָּה גַּם כֵּן וְכוּ'. כִּי חֶפְצוֹ וּתְשׁוּקָתוֹ תָּמִיד לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁזֶּה רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה בָּרָא הַכֹּל כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֲבָל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי עֻבְדּוֹת וּמַעֲשִים טוֹבִים שֶׁבְּזֶה הָעוֹלָם וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל, וְשָׁם בִּמְקוֹם הַצַּדִּיק אֵין מַעֲשֶה וְעֻבְדָּא. עַל כֵּן כָּל שַׁעֲשׁוּעָיו כְּשֶׁבָּא אָדָם הַשָּׁפָל מִזֶּה הָעוֹלָם אֲפִלּוּ אִם הוּא גָּרוּעַ מְאֹד וּמִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרוֹ וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיְּשִׁיבֵנוּ בִּתְשׁוּבָה וִיתַקְּנוֹ, שֶׁאֲזַי תֵּכֶף עַל יְדֵי הַהִתְעוֹרְרוּת הַזֶּה הוּא עוֹשֶה מַה שֶּׁעוֹשֶה וּמַעֲלֵהוּ בִּבְחִינַת מִי עִם זֹאת עוֹלָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁהוּא מַעֲלֵהוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בֵּרֵר הַמִּדּוֹת אַדְּרַבָּא קִלְקְלָם. כִּי הַצַּדִּיק יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לָזֶה לְתַקֵּן הַכֹּל עַל יְדֵי עֹצֶם יְגִיעָתוֹ וּמְסִירַת נַפְשׁוֹ בָּזֶה הָעוֹלָם בְּיִסּוּרִים וְסִגּוּפִים קָשִׁים בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ וּבִשְׁבִיל יִשְרָאֵל עַד שֶׁעָשָה תְּשׁוּבָה בִּשְׁבִיל כָּל יִשְרָאֵל לְדוֹרוֹת. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי יָכוֹלְנִי לִפְטֹר כָּל הָעוֹלָם וְכוּ'. וְאִלְמָלֵי יוֹתָם בֶּן עֻזִיָּהוּ עִמִּי, יָכוֹלְנִי לִפְטֹר גַּם לְהַבָּא עַד הַסּוֹף וְכוּ', רַק הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה לְהָאָדָם שֶׁבְּזֶה הָעוֹלָם אֵיזֶה אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא מְעַט עַל כָּל פָּנִֵים וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל. כִּי בְּלֹא אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא כְּלָל אִי אֶפְשָׁר, כִּי כָּל הַשְּׁבִירָה הָיְתָה רַק עַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל:

"וזה מה שאתה אומר כל יום בתיקון הכללי. אתה אומר כל יום תיקון הכללי, לא? אתה מקשיב לי בכלל שלמה?". שלמה הסתכל המום על יוסי, אבל הפנה מבטו באיטיות אל הספר.

שם אות פא

וְזֶה אָמַרְתְּ לַיהֹוָה אֲדֹנָי אָתָּה. הוי' אדני הֵם בְּחִינַת בֵּיתָא עִלָּאָה וּבֵיתָא תַּתָּאָה. ... אַךְ טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ, כִּי לֹא זָכִיתִי לָזֶה בְּמַעֲשִים טוֹבִים שֶׁלִּי כִּי הֲלֹא אַדְּרַבָּא קִלְקַלְתִּי הַרְבֵּה בַּעֲווֹנוֹתַי הָרַבִּים. אַךְ לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם שֶׁכָּל כֹּחִי לָזֶה לִכְלֹל בֵּיתָא תַּתָּאָה עִם בֵּיתָא עִלָּאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת אָמַרְתְּ לַיהֹוָה אֲדֹנָי אָתָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הוּא רַק כֹּחַ הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְכוּ'. כִּי הֵם יְכוֹלִים לִכְלֹל בֵּיתָא תַּתָּאָה עִם בֵּיתָא עִלָּאָה שֶׁזּוֹכֶה לָזֶה אֲפִלּוּ מִי שֶׁלֹּא תִּקֵּן הַמִּדּוֹת, אַדְּרַבָּא קִלְקֵל הַרְבֵּה. כִּי הֵם כְּבָר עָשוּ תְּשׁוּבָה בִּשְׁבִיל כָּל הָעוֹלָם רַק שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לָבוֹא אֲלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ אֵיזֶה אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל.

"פשש..." שלמה הסתכל על יוסי בהתרגשות. "אתה יכול להיות חלק מהמסע שלנו!". "בשום פנים ואופן", פסק יוסי בחדות, "אני לא הולך להשתתף בשום מסע שעמום שהמצאתם!! כבר עכשיו אני כבר כמה דקות לא משחק. אתה רוצה שנפתלי סוויסה ינצח אותי? זה התודה שלך??". שמואל חייך לשמע דבריו של יוסי. "אל תדאג יוסי.. בוא, אנחנו נמשיך לשחק". יוסי פלט אנחת רווחה. "יופי, לפחות הוא הפסיק עם המלמולים וההתפללויות שלו..". יוסי אחז שוב במטקה, מישש את העץ מצופה השעווה בידו, וחזר לשולחן הפינג פונג.

לאחר חמש דקות יוסי נשען על השולחן, מזיע ומתנשף. "שמואל, תרחם עלי קצת.. תמשיך את האור במידה והדרגה, איך אני יכול לעמוד בהנחתות האלה?". שמואל חייך בסיפוק. "טוב, אתה צודק.. תנוח קצת יוסי, נראה לי שאתה קצת עייף". יוסי הלך מותש למטבח לשתות קצת מים, ושמואל ניגש לשלמה. "ואו, תודה שנתת לו קצת.. כבר עמד לי הליקוטי הלכות על קצה הלשון, לא רציתי לשכוח..". "שמע" אמר שמואל לחברו, "הוא הביא כאן פצצה.. כתוב בהרבה מקומות בליקוטי הלכות על העניין של הציון, אבל זה מקשר לנו את הכל בדיוק לעניין של ערבית ד' ובעל השדה.. ר' נתן הבין שבראש השנה זה עיקר נפלאות עבודתו של הצדיק, אך "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם", צריך לבוא אליהם כדי שתהיה אתערותא דלתתא, וכך הם עושים לנו את הכלים!! ובייחוד בראש השנה, שם עיקר העבודה לעשות את הכלי הראשוני, את הכלי של ההתחלה..". "פשש.. אז ר' נתן הבין שכך הצדיקים שנסתלקו עושים לנו את הכלים.." אמר שלמה. "על ידי ההשתטחות.. ואז הוא הבין שצריך לבוא בראש השנה, שם עיקר העבודה לעשות את הכלי הראשוני של כל השנה..". שמואל לחץ את ידו של שלמה בהתרגשות. יוסי חזר מהמטבח וניגב את פניו בשרוולו. "מה קורה? אתם מתרגשים מהתרגשות? זהו נחתי, אתה צריך להמשיך לאמן אותי ר' שמואל". "רק דקה, יוסי..". "נו.." הביט יוסי באברכים בקוצר רוח. שלמה פנה אל שמואל. "שמואל, אנחנו צריכים עוד להבין איך תיקון הנשמות קשור אלינו.. ומה קרה אחרי תקס"ו, הרי רבינו חי עוד יותר מארבע שנים אחרי זה..". "אל תדאג שלמה, אנחנו עוד ניפגש" אמר שמואל בחום לחברו. "תגידו.." אמר לפתע יוסי, "מתי נראה לכם שתיפגשו?". שני האברכים הסתכלו על הבחור בהפתעה. "טוב" משך יוסי בכתפיו, "אתה לא כזה גרוע שלמה.. אתה לאט לאט משתפר". שלמה חייך. "אל תדאג יוסי, נדאג להזמין גם אותך". שלמה בירך לשלום את שמואל ואת חברו החדש, ושם פעמיו לביתו.