קול המוכיח

בין השורות

"פעם שעברה גילינו כמה אנחנו לא יודעים על הסוד של אומן ראש השנה.." אמר שמואל לחברו, "מה יש לך לחדש לנו היום?". שלמה הביט בחברו בחיוך. "היום.. נדבר בע"ה על ראש השנה האחרון של רבינו הקדוש והנורא". שמואל הטה אוזנו בסקרנות. שלמה הביט בחברו, פתח את העותק של חיי מוהר"ן שהיה מונח על השולחן והתחיל להקריא.

חיי מוהר"ן אות תו

בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן בְּאוּמֶין עָמַדְנוּ לְפָנָיו בְּעֵת שֶׁנָּתַנּוּ לוֹ הַצֶעטְלִיךְ שֶׁלָּנוּ וּמָעוֹת עַל פִּדְיוֹן. אָז שָׁאַל עַל אִישׁ אֶחָד מִנֶּעמְרִיב שֶׁלֹּא בָּא עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהִתְחִיל רַבִּי נַפְתָּלִי לְתָרְצוֹ וְלֹא קִבֵּל הַדְּבָרִים, וְהִקְפִּיד עָלָיו מְאֹד.

וְאַחַר כָּךְ דִּבֵּר עוֹד מֵאֶחָד שֶׁלֹּא בָּא עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מֵחֲמַת רִבּוּי מְנִיעוֹת, וּמֵחֲמַת זֶה נָסַע לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְסִפֵּר לוֹ הַמְּנִיעוֹת. וְצִוָּה לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִהְיֶה אֶצְלוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְזֶה הָאִישׁ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַחֲשׁוּבִים, וְהָיָה צַר לוֹ מְאֹד מַה שֶּׁלֹּא יִזְכֶּה לִהְיוֹת נִמְנֶה עִמָּנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהִתְחִיל לְהִתְעַקֵּשׁ לְפָנָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ רַק יִשָּׁאֵר אֶצְלוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְלֹא נִתְרַצָּה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בִּדְבָרָיו וְגֵרְשׁוֹ לְבֵיתוֹ. וְאָז אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. אֵינִי יָכוֹל לְצַיֵּר לְעַצְמִי הַצַּעַר הַזֶּה מַה שֶּׁאַתָּה לֹא תִּהְיֶה אֶצְלִי עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאָמַר לוֹ הָאִישׁ הַנַּ"ל אִם כֵּן אֶשָּׁאֵר בְּכָאן, וְלֹא הִסְכִּים וְשָׁב לְבֵיתוֹ.

אַחַר כָּךְ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה דִּבֵּר עִמָּנוּ מִזֶּה, וְאָמַר שֶׁעָלָיו יֵשׁ רַחֲמָנוּת גָּדוֹל. כִּי רָצָה בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת כָּאן עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אַךְ נִמְנַע מֵחֲמַת הַנַּ"ל. אַחַר כָּךְ עָנָה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר בְּקוֹל חָזָק מֵעֹמֶק הַלֵּב וּמָה אֹמַר לָכֶם אֵין דָּבָר גָּדוֹל מִזֶּה, הַיְנוּ מִלִּהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן בְּקוֹל זִיעַ סַגִּיא (וִוי אַזוֹי זָאל אִיךְ אַייךְ זָאגִין, קַיין גְרֶעסֶערְס דֶער פוּן אִיז נִיט פַאר הַאנֶין. אַיי אַנְדֶערֶע גוּטֶע יוּדִין זָאגִין נִיט אַזוֹי, אִיז נָאךְ אַקַשְׁיֶא) [מָה אֹמַר לָכֶם אֵין דָּבָר גָּדוֹל מִזֶּה, וְאִם צַדִּיקִים אַחֵרִים אֵינָם אוֹמְרִים כָּךְ אָז עוֹד קֻשְׁיָא] (כְּלוֹמַר הֲלֹא בְּלֹא זֶה כְּבָר מַקְשִׁין עָלָיו קֻשְׁיוֹת הַרְבֵּה וְיִהְיֶה קָשֶׁה עוֹד קֻשְׁיָא זֹאת גַּם כֵּן מַה שֶּׁהִקְפִּיד כָּל כָּךְ לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּיְקָא).

וּמִכְּלַל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁדִּבֵּר אָז עִמָּנוּ לָמַדְנוּ כַּמָּה דְּבָרִים. לָמַדְנוּ עוֹד הַפַּעַם עֹצֶם גֹּדֶל הַחִיּוּב לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁיָּדַעְנוּ זֹאת מִכְּבָר, אַף עַל פִּי כֵן מֵרִבּוּי דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים אָז בָּזֶה, וּמִתְּנוּעוֹתָיו הַנּוֹרָאוֹת אָז הֵבִינוּ עֹצֶם הַחִיּוּב יוֹתֵר וְיוֹתֵר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת בִּכְתָב.

וְגַם אָז לָמַדְנוּ שֶׁרְצוֹנוֹ חָזָק לִהְיוֹת אֶצְלוֹ בְּאוּמֶין עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה תָּמִיד לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ, וְשֶׁאֵין דָּבָר גָּדוֹל מִזֶּה.

וְגַם לָמַדְנוּ כַּמָּה צְרִיכִין לְחַזֵּק לְשַׁבֵּר הַמְּנִיעוֹת מִדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, בִּפְרָט הַמְּנִיעוֹת מִלִּהְיוֹת עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁצְּרִיכִים לְשָׁבְרָם בְּיוֹתֵר וְלִהְיוֹת דַּיְקָא עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ מְצַוֶה וּמַסְכִּים לִבְלִי לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, חָלִילָה לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, וּצְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד לִבְלִי לִשְׁאֹל אוֹתוֹ שׁוּם שְׁאֵלָה עַל זֶה, כִּי הוּא יָשִׁיב בְּוַדַּאי לִבְלִי לִהְיוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן בִּנְקֻדַּת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ צְרִיכִין לִהְיוֹת דַּיְקָא [וְכֵן הוּא נוֹהֵג לְדוֹרוֹת].

שמואל הניד ראשו בהתפעלות. "יש כאן חומר חזק.. הרבה דברים כתובים כאן, שלמה..". "נכון.." הרהר שלמה, "במיוחד תפס את העין שלי מה שר' נתן כתב שאז הם למדו שרצונו שהם יהיו על ראש השנה גם לאחר הסתלקותו.. לכאורה, זה קצת סותר את מה שהוא כותב בימי מוהרנ"ת.. אתה זוכר?" אמר שלמה והתחיל להקריא.

ימי מוהרנ"ת אות סז

עַתָּה נָאֶה לִי לְסַפֵּר כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלַי מִיּוֹם שֶׁנִּסְתַּלֵּק בְּשָׁלוֹם ... גַּם נִתְחַזַּקְתִּי תֵּכֶף שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִתְקַבֵּץ יַחַד עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּאוּמֶין כְּמוֹ בַּחַיִּים חַיּוּתוֹ וְהָיוּ לִי עַל זֶה כַּמָּה רְאָיוֹת מְבֹאָרוֹת מִדִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים כִּי דַּרְכּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד בִּפְרָט בְּעִנְיַן צַוָּאָתוֹ עָלֵינוּ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ כִּי סָמוּךְ לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ מַמָּשׁ לא שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ כִּי אִם דִּבּוּרִים מוּעָטִים וּקְצָת מֵהֶם נִרְשְׁמוּ לְמַעְלָה וְלא צִוָּה לָנוּ אָז שׁוּם הַנְהָגָה אֵיךְ לְהִתְנַהֵג אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא סִדֵּר לָנוּ יָפֶה וְלא צִוָּה לָנוּ כָּרָאוּי כִּי בֶּאֱמֶת בְּכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁדִּבֵּר עִמָּנוּ מִקֹּדֶם כָּל הַיָּמִים שֶׁזָּכִינוּ לַעֲמֹד לְפָנָיו, בְּכֻלָּם לִמֵּד אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, בְּחַיָּיו וּלְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ וּבִפְרָט כָּל הַדִּבּוּרִים וְהַשִּיחוֹת וְהַתּוֹרוֹת וְהַמַּעֲשִֹיּוֹת שֶׁשָּׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ מִיּוֹם שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ שֶׁכֻּלָּם הָיוּ צַוָּאוֹת אֵיךְ לְהִתְנַהֵג תָּמִיד רַק שֶׁבְּחַיָּיו הָיוּ כַּמָּה דִּבּוּרִים שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי הֵיטֵב עַד הֵיכָן הֵם מַגִּיעִים, אֲבָל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים לָעַד וְהֵם מַיִם נוֹבְעִים מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ וְהֵם טְמוּנִים בְּלִבִּי, וּבְכָל פַּעַם הֵם נוֹבְעִים מַיִם חַיִּים וּמְלַמְּדִים אוֹתָנוּ וּמַזְכִּירִים אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּכָל הָעִנְיָנִים וַאֲנִי מֵבִין בְּכָל פַּעַם לְמַפְרֵעַ מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג וּבִפְרָט שֶׁהַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאָמַר בְּפֵרוּשׁ לִפְנֵי כַּמָּה אֲנָשִׁים רַק לא שָֹמוּ לָהֶם לֵב אָז, רַק אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ הֵבִינוּ וְרָאוּ הַכֹּל שֶׁצִּוָּה לָנוּ בְּפֵרוּשׁ עַל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, וְכָל זֶה אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב בִּכְתָב.

שמואל הרים גבותיו והנהן הנהון רציני. "שאלה חזקה שלמה..". שמואל עצר וחשב לכמה דקות. הוא עיין שוב בימי מוהרנ"ת, ואז בחיי מוהר"ן, ואחז את מצחו בידו. לפתע היה נראה שרעיון עלה במוחו של שמואל, ועיניו שוטטו למעלה כאילו מחפשות דבר מה. "נפלא ביותר!!" אמר שמואל לבסוף. "שלמה.. כהרגלך אתה גורם לי להרים את האבנים ולמצוא מתחתן מרגליות..". שלמה חייך, ושמואל מיד המשיך, "תראה שלמה, בראש השנה תקע"א, התחיל הניצוץ הראשון, רבינו שלח את ר' נתן לתחילת המסע.. הרי רבינו אומר בקול חזק, מעומק הלב, 'מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה'! והרי כלפי מה דברים אמורים, שלמה? למה רבינו צריך כל כך להדגיש שאין דבר גדול מזה? הרי ר' נתן ושאר התלמידים, למרות שכלל לא רצו לחשוב על האפשרות, כבר התחילו להבין שרבינו עומד להסתלק.. אז בעצם... למאי נפקא מינה? עכשיו רבינו נזכר להגיד להם, ולחזק אותם, ולהדגיש להם שאין דבר גדול מזה? כביכול, חס ושלום, זה כבר לא רלוונטי. מה פתאום רבינו מתחיל לחזק אותם על משהו שעוד מעט כבר כביכול לא יהיה באפשרותם לעשות..". שלמה נתן מבט מהורהר בחברו, ושמואל המשיך. "אלא מה, ר' נתן ושאר התלמידים הבינו שרבינו, כדרכו, רומז להם רמז גדול ועב במיוחד.. גם אחרי ההסתלקות, אין דבר גדול מזה! הקיבוץ בראש השנה ממשיך להיות רלוונטי, וביתר שאת!!". שלמה הביט על שמואל עם עיניים פעורות בהתפעלות. "שמואל, זה נפלא.. אתה ממש קורא כאן בין השורות.. וזה בדיוק מסתדר עם מה שר' נתן אומר: 'וְגַם אָז לָמַדְנוּ שֶׁרְצוֹנוֹ חָזָק לִהְיוֹת אֶצְלוֹ בְּאוּמֶין עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה תָּמִיד לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ, וְשֶׁאֵין דָּבָר גָּדוֹל מִזֶּה'! הרי רבינו אמר בסתמא ש'אין דבר גדול מזה', אז למה ר' נתן אומר על אחרי ההסתלקות שאין דבר גדול מזה? אלא זה בדיוק כמו שאתה אומר שמואל.. ר' נתן הבין שמה שרבינו כל כך הדגיש שאין דבר גדול מזה, כשלצערו הוא הבין שרבינו עומד להסתלק, כוונתו בעצם הייתה על אחרי ההסתלקות". שמואל טפח בשמחה על כתפו של שלמה. "דיוק יפה!". שלמה חייך והסמיק. "תשמע", לפתע אמר שלמה לחברו, "אני חושב שר' לוי יצחק בנדר אומר מהלך דומה..." שלמה מיהר לספריית העץ הקטנה והוציא את העותק של שיח שרפי קודש שהיה מונח במקומו הקבוע. הוא דפדף קלות, והתחיל להקריא לחברו.

שיח שרפי קודש החדש – חלק א' רד הערה י'

ראה בחיי מוהר"ן סימן רצ"א: "וּבְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן בְּאוּמֶין דִּבֵּר מִזֶּה וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן. אַחֲלַי שֶׁאֶזְכֶּה לִרְאוֹת אוֹר בְּהִירוּת הַדֶּרֶךְ שֶׁאַתֶּם נוֹסְעִים עָלָיו אֵלַי". והמתבונן בזה יראה גם מדיבור זה מה שרימז רבינו על העתיד לבוא, כי רבינו היה אז כבר חולה וסמוך מאד להסתלקותו, ואמר דיבור כזה בערב ראש השנה האחרון שלו, שבוודאי המכוון בזה על להבא, היינו על הדרך שיבואו אליו לאומאן מדי שנה בשנה אף לאחר הסתלקותו.‏

שמואל חייך בסיפוק, ומחא כפיו. "ברוך ה', ניסים ונפלאות.. כוונתי לדעת גדולים..." אמר לחברו הטוב.

דברי תורה צריכים חיזוק

"אז שנייה.. הכל יפה מאד.. אבל איך זה מסתדר עם ימי מוהרנ"ת.." שאל שלמה שוב את חברו. "או..." אמר שמואל בחיוך, "בוא נחשוב על זה.. בעצם מה שרבינו אמר להם באותו ערב ראש השנה, גרם לר' נתן לצאת למסע... רבינו רומז לר' נתן ולשאר התלמידים, ובעצם כמעט אומר להם, תמשיכו לבוא לאחר הסתלקותי. זה חזק מאד, ובאמת מה שרבינו אומר חייבים לעשות. אבל..". שלמה הזדקף בדריכות והטה אוזנו לדברי חברו. שמואל המשיך בחיוך, "זה שר' נתן הבין, זה לא אומר שהיה לו קל לבצע.. כפי שראינו, מנהג ישראל היה ללכת לצדיקים חיים על ראש השנה. נכון, על רבינו היו הרבה קושיות.. ור' נתן היה מבוטל לגמרי לגמרי לרבינו.. אבל עדיין.. מה פתאום להתחיל ללכת לצדיק שנסתלק על ראש השנה? נכון, משתטחים על הציון בערב ראש השנה, את זה כולם יודעים, אבל ללכת לצדיק שנסתלק בראש השנה עצמו.. לא הייתה כזאת בכל דברי הימים של עם ישראל.. זה חידוש מופלג.. מה גם שסוף סוף.. רבינו לא אמר בפירוש...". שלמה הביט בחברו כשארשת רצינות שורה על פניו. שמואל הביט בחברו, חייך חיוך קל והמשיך, "אז ר' נתן הבין טוב טוב למה רבינו התכוון, רבינו לא מוציא שום מילה לבטלה, כל מילה שקולה ומדודה.. אבל להתחיל מנהג חדש בישראל.. להתחיל לשכנע את כל אנ"ש, את כל המצייתים את רבינו, שבעצם, למרות שרבינו לא אמר בפירוש, ובעצם מנין לו לר' נתן, שעכשיו, עכשיו הולכים להתקבץ אצל צדיק שנסתלק על ראש השנה, תמיד, לנצח, לדורות..". שלמה הקשיב לשמואל כשראשו מופנה למטה ועיניו משוטטות בעוד הוא מעכל את דברי חברו הטוב. "ושים לב ללשון הזהב של ר' נתן", המשיך שמואל, "בימי מוהרנ"ת ר' נתן כותב 'גַּם נִתְחַזַּקְתִּי תֵּכֶף', לעומת בחיי מוהר"ן שם הוא כותב 'וְגַם אָז לָמַדְנוּ'.. דהיינו, בערב ראש השנה ר' נתן למד שרצונו של רבינו היה שהקיבוץ ימשיך לאחר ההסתלקות, ולאחר ההסתלקות ר' נתן התחזק בזה... וכמו שהוא ממשיך שם, ההתחזקות נבעה מהראיות המבוארות שהיו לר' נתן, מכל התורות והשיחות והמעשיות והדיבורים של רבינו, שכך בעצם היה רצונו". שלמה הביט בחברו בתדהמה. "לא יאומן כי יסופר... זה ממש מהלך הדברים... לכן רבינו אומר אחרי שאמר אין דבר גדול מזה, 'וְאִם צַדִּיקִים אַחֵרִים אֵינָם אוֹמְרִים כָּךְ אָז עוֹד קֻשְׁיָא'. הוא רמז לר' נתן ולתלמידים האחרים, אל תתרגשו מהקושיות!". "מדויק.." הנהן שמואל בהסכמה וחייך לעבר חברו.

תוכחה מסותרת

"אלו גילויים נוראים ר' שלמה.. הכל בזכות הכיסופים שלך!" אמר שמואל לחברו. "קרה עוד משהו בראש השנה תקע"א?". "או, טוב שאתה שואל.. יש כאן איזה כיוון בחיי מוהר"ן, אבל לא הבנתי אותו עד הסוף.." אמר שלמה והתחיל להקריא.

חיי מוהר"ן מג

בְּהַתּוֹרָה "תִּקְעוּ תּוֹכָחָה", בְּלִקּוּטֵי תִנְיָנָא בְּסִימָן ח', מוּבָא לְעִנְיַן גֹּדֶל עֹצֶם הַמַּעֲלָה כְּשֶׁזּוֹכִין שֶׁנִּתּוֹסֵף נֶפֶשׁ אֶחָד לְהַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְרַבִּין הַבָּתִּים שֶׁל הַתְּפִלָּה אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב כִּי אִיתָא בְּסֵפֶר יְצִירָה שְׁתֵּי אֲבָנִים בּוֹנוֹת שְׁנֵי בָּתִּים שָׁלֹשׁ אֲבָנִים בּוֹנוֹת שִׁשָּׁה בָּתִּים אַרְבַּע עֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה בָּתִּים, חָמֵשׁ מֵאָה וְעֶשְֹרִים, שֵׁשׁ שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְֹרִים וְכוּ' עַיֵּן שָׁם.

שמואל הקשיב לחברו בקשב רב. "אתה מבין", אמר שלמה, "ר' נתן מדבר כאן על עניין הצירופים, והוא ממשיך ומראה איך שעל ידי הצירופים כל אחד יכול לצאת ידי הערבות שלו, ואיך על ידי זה מובן שלכל צדיק יש ש"י עולמות..". "יפה" אמר שמואל. "יפה מאד.." אמר שלמה, "אבל מיד אחרי זה הוא כותב את זה בסוגריים".

חיי מוהר"ן מג

(הַתּוֹרָה הַנַּ"ל אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן שֶׁהָיָה סָמוּךְ לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ כִּי נִסְתַּלֵּק בְּחֹל הַמּוֹעֵד שֶׁל סֻכּוֹת שֶׁאַחֲרָיו. וְזֹאת הַתּוֹרָה הִיא הַתּוֹרָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל יְמֵי חַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים. וְשָׁם מְדַבֵּר מֵעִנְיַן תּוֹכָחָה, כִּי עִקַּר הַתּוֹכָחָה שֶׁל גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הִיא סָמוּךְ לְמִיתָתָן כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י עַל פָּסוּק (דְּבָרִים א):‏ "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" וְכוּ'. ...)

שמואל כווץ גבותיו למשמע דבריו של שלמה. "אתה מתחיל להרגיש את הקושיה שלי.. מה ר' נתן כותב כאן? מה זה קשור לזה שעיקר התוכחה של הצדיקים היא סמוך למיתתן? רבינו לא הוכיח אותם לכאורה, הוא רק אמר להם תורה על תוכחה.. מה זה בכלל קשור?". שמואל הנהן בראשו, "אתה צודק שלמה.. זה לא כל כך מובן..". שלמה חייך ונאנח לרווחה. "חשבתי שאני היחיד שמרגיש כאן בקושיה.. יש לך כיוון?". שמואל חכך בדעתו. "לכאורה.." אמר שמואל לאחר כמה רגעים, "הדעת נותנת שאיפשהו בתורה עצמה, בתורה ח' תניינא, רבינו מרמז להם על התוכחה.. בדיוק כפי שהוא אומר שם בתחילת התורה, שהמוכיח צריך לעורר ריח טוב בנשמות, כמו משה רבינו שרמז להם את התוכחה ברמזים..". "שמואל, זה רעיון נפלא!" אמר שלמה ורץ אל הספרייה הקטנה והוציא משם שני עותקים של 'ליקוטי מוהר"ן'. "בוא נחפש" אמר והושיט אחד מהם לשמואל. שלמה התחיל לדפדף בספר הקדוש, ושמואל לקח את הספר לידיו והתחיל לעיין בתורה.

יילמד הסתום מהמפורש

לאחר כמה דקות ארוכות שמואל הניח את הספר על השולחן ונאנח. "גילוי הכבוד, רוח נבואה... שלמה, אני לא מצליח למצוא כאן את התוכחה..". שלמה הביט בחברו והניח גם הוא את הספר מידו "דווקא סמכתי עליך שתמצא משהו..". שמואל הרים את ידיו בחוסר אונים. ושלמה הפנה מבטו למטה. "ריבונו של עולם", לפתע פתח שלמה בתפילה, "אנא ממך, פקח עינינו וגלה צפונות תורתך, הסר הכיסוי מעל נסתרות דבריו של רבינו הקדוש, עזור לנו להבין במה הוא הוכיח את אנשיו.. אנחנו גם אנשי רבינו ריבונו של עולם, אנחנו גם צריכים לשמוע את תוכחתו אלינו, אנא פתח ליבנו כדי לשמוע את התוכחה הגנוזה בתורתו הקדושה..". שמואל התנענע אחורה וקדימה, בעודו מתחבר למילים הקדושות של חברו הטוב. "מה כבר היה לו להוכיח את אנ"ש.." מלמל שמואל לעצמו, "הם היו צדיקים נוראים... ר' אהרון, ר' נתן, ר' נפתלי...". שלמה לפתע כווץ את גבותיו. "ר' אהרון? שמואל! הרי כל השיחה שרבינו נתן להם על הקיבוץ לאחר הסתלקותו היתה בעקבות המקרה עם ר' אהרון!!". שלמה מיהר להביא מהספרייה את העותק של שיח שרפי קודש, והתחיל להקריא בהתרגשות לחברו.

שיח שרפי קודש חלק ב' קיז

כְּשֶׁיָּצָא רַבֵּנוּ מִבְּרֶסְלֶב לָדוּר בְּאוּמַאן בְּקַיִץ שְׁנַת תק"ע, יָצָא עִמּוֹ גַּם רַבִּי אַהֲרֹן הָרַב מִבְּרֶסְלֶב, כְּדֵי לָדוּר עִמּוֹ בְּאוּמַאן, כִּי רָצָה לִהְיוֹת סָמוּךְ וְקָרוֹב לְרַבֵּנוּ, כְּשֶׁהִגִּיעוּ יְמֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, קִבֵּל רַבֵּנוּ מִכְתָּב מִתּוֹשָׁבֵי עִיר בְּרֶסְלֶב, וּבוֹ שָׁטְחוּ טַעֲנוֹתֵיהֶם לִפְנֵי רַבֵּנוּ: הֱיוֹת שֶׁעַתָּה מַגִּיעִים יְמֵי רֹאשׁ הַשָׁנָה וְאֵין לָהֶם רַב בִּקְהִלָּתָם, כִּי רַבִּי אַהֲרֹן נָסַע מֵהֶם כַּנִזְכָּר לְעֵיל, וְטָעֲנוּ וְאָמְרוּ לְרַבֵּנוּ: "אִם אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֶת הָעִיר, הֲרֵי אֵין בְּפִינוּ זְכוּת טַעֲנָה עַל זֶה, אוּלָם מַדּוּעַ לְקַחְתֶּם עִמָּכֶם אֶת רַב הָעִיר?" וְעַל כֵּן מְבַקְּשִׁים הֵם מֵרַבֵּנוּ, שֶׁיִּרְאֶה לִשְׁלֹחַ אֲלֵיהֶם בַּחֲזָרָה אֶת רַבִּי אַהֲרֹן. רַבֵּנוּ הֶרְאָה אֶת הַמִּכְתָּב לְרַבִּי אַהֲרֹן, וְשָׁאַל רַבִּי אַהֲרֹן אֶת רַבֵּנוּ: "הַאִם אֶסַע חֲזָרָה, וְלֹא אֶהְיֶה עִם רַבֵּנוּ בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַבָּאִים עָלֵינוּ לְטוֹבָה? עָנָה לוֹ רַבֵּנוּ: "אֵינְךָ יָכוֹל לְצַיֵּר לְךָ אֶת הַצַּעַר שֶׁיִּהְיֶה לִי, כְּשֶׁלֹא תִּהְיֶה עִמָּנוּ כָּאן עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה..." וְשָׁאַל שׁוּב אֶת רַבֵּנוּ: "אִם כֵּן, אֶשָּׁאֵר כָּאן?" עָנָה לוֹ רַבֵּנוּ: "וַהֲרֵי הֵם צוֹדְקִים!", וְשָׁאַל שׁוּב: "אִם כֵּן אֶסַּע?" עָנָה לוֹ רַבֵּנוּ שׁוּב הַנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁאֵין יָכוֹל לְצַיֵּר לְעַצְמוֹ הַצַּעַר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ, כְּשֶׁלֹא יִשָּׁאֵר עַל יְמֵי רֹאשׁ הַשָׁנָה, וְשָׁאַל שׁוּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, עָנָה לוֹ רַבֵּנוּ שׁוּב כַּנַּ"ל, וְכָךְ שָׁאַל כַּמָּה פְּעָמִים, כִּי כָּךְ הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ מֵעוֹלָם לִבְלִי לְצַוּוֹת שׁוּם צִוּוּי בְּדַוְקָא לַעֲשֹוֹת כָּךְ אוֹ כָךְ. וְהֶחְלִיט רַבִּי אַהֲרֹן לְעַצְמוֹ וְנָסַע חֲזָרָה לְעִירוֹ. ...

שמואל הסתכל על שלמה בהתפעלות. "נכון מאד.. רבינו בעצם מתחיל להדגיש להם את עניין ראש השנה, בדיוק אחרי המקרה של ר' אהרון...", שמואל לקח את הספר והקריא את הקטע המתאים.

חיי מוהר"ן אות ת"ו

אַחַר כָּךְ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה דִּבֵּר עִמָּנוּ מִזֶּה, וְאָמַר שֶׁעָלָיו יֵשׁ רַחֲמָנוּת גָּדוֹל. כִּי רָצָה בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת כָּאן עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אַךְ נִמְנַע מֵחֲמַת הַנַּ"ל. אַחַר כָּךְ עָנָה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר בְּקוֹל חָזָק מֵעֹמֶק הַלֵּב וּמָה אֹמַר לָכֶם אֵין דָּבָר גָּדוֹל מִזֶּה, הַיְנוּ מִלִּהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

"אז יכול להיות שמואל, שהתוכחה שרבינו נתן להם בתורה ח' תניינא, קשורה למה שהוא אמר להם בקשר לר' אהרון... תן לי להסתכל בשיח שרפי קודש החדש בנושא ראש השנה.. בוא נראה אם הם מדברים על זה" אמר שלמה לחברו ופתח את הספר. לאחר כמה דקות תפס את עיניו סימן מסוים בספר. הוא הצמיד עיניו אל הספר, והחווה בידו אל שמואל שיתקרב וישמע.

שיח שרפי קודש החדש – חלק א' רג

ובאותו ראש השנה, היא השנה האחרונה לחייו הקדושים, גילה רבינו כאמור את התורה "תקעו – תוכחה" שבסימן ח' בליקוטי תנינא, ומבואר שם שעל ידי שנתווסף שכן אחד נצולין מהחולאת וכו', ועל ידי זה בא רפואה ונתבטל החולאת, עיין שם, ואמרו אנשי שלומנו שבאומרו זאת רימז רבינו על מורנו הרב אהרון הרב מברסלב שלא היה אז עמהם (כי נסע וחזר בערב ראש השנה מאומאן לביתו שבברסלב להיות עם אנשי העיר כמסופר לעיל), ולא היה 'שכן' יחד עם אנשי שלומנו שנשארו אצל רבנו בראש השנה, וכאב לרבנו חסרונו שלו וגם חסרונו של עוד אחד מאנשי שלומנו שלא הגיע כנ"ל, ואילו היה נשאר רבי אהרון אצל רבנו על ימי ראש השנה – היה יכול רבנו להתרפאות, ולא היה מסתלק.

והנה בזה מובן גם כי כשאמר רבנו הקדוש להרב רבי אהרון – "אינך יכול לצייר לעצמך את הצער שיהיה לי כשלא תהיה אצלי כאן בראש השנה" – התכוון לרמוז לו גם על ענין זה, שרפואתו תלויה בדבר זה, אך למען הבחירה לא רצה לומר לו זאת במפורש.

בני החבורה הסתכלו על שלמה ביראה, ויעקב מיהר להוציא את אחד מהספרים מתיקו. "הנה.. גם הרב מדבר על זה", אמר והגיש לשלמה את הספר פתוח.

יערות אומאן, עמ' 165

הרב הצליח לקרב את האפיקורסים הכי גדולים שהיה להם חרב זהב מהקיסר, והרבי אמר בערל'ה נישט דו, אהרל'ה נישט דו. אדם שהתחיל כבר לנסוע לאומאן אסור לו להפסיק, ורבי נתן אמר אני מוכן ללכת לאומאן עפילו על סכינים. ר' אהרון, בראש השנה האחרון הוא כבר לא הגיע. למה? כי הוא היה חצי שנה עם הרבה, הוא ליווה את הרבה במסע מברסלב. הרבה יצא למחרת ראש חודש אייר, ראש חודש א' אייר היה בשבת, יום רביעי היה ה' באייר, הרבה יצא ביום ראשון ב' אייר, ב' ג' הוא היה בדרכים, ביום ד' ה' אייר הוא הגיע. הרב'ה כבר המתיק את הכל, את כל הגזרות עד סוף הדורות. ור' אהרון נשאר איתו עד לפני ראש השנה.

סמוך לראש השנה ר' אהרון קיבל מכתב מקהילת ברסלב, הוא הראה את המכתב לרבי, הרב'ה אמר לו: יש כזה מכתב אתה חייב לנסוע! אמר: אני נוסע. ענה לו רבינו: אתה לא יכול לתאר את הצער שיהיה לי אם אתה תיסע, ענה לו ר' אהרון: אני נשאר פה. הרב'ה אמר לו: אתה לא יכול להישאר, תיסע! אני נוסע. אבל אתה לא יכול לתאר את הצער שיהיה לי. הרב'ה רמז לו שהוא ימות על ידי זה, על ידי שרבי אהרון לא הגיע. הרב'ה אמר: מה, אם ר' אהרון לא מאמין ברבינו, מה יש לו לעשות בעולם? הרב'ה עשה אתו ככה שלש פעמים. הוא אמר: הרב'ה אני נשאר! אמר: אבל יש לך מכתב מברסלב והם בוכים, חצי שנה הם בלי רב.

"תוספת נפלאה ר' יעקב!". שמואל ספק כפיו בהתרגשות. "שלמה!! זאת התוכחה של רבינו בתורה האחרונה שאמר!! אל יאמר שכן בל חליתי!". שמואל תפס את העותק של ליקוטי מוהר"ן והתחיל להקריא.

ליקו"מ תורה ח' תניינא, אות ו'

וְעִקָּר הַתְּפִלָּה, שֶׁעַל יָדָהּ נִסְלָח הֶעָווֹן וְנִצּוֹלִין מֵהַחוֹלַאַת, הוּא בָּא עַל יְדֵי שֶׁנִּתּוֹסֵף שָׁכֵן מִיִּשְֹרָאֵל. כִּי כָל מַה שֶּׁנִּתּוֹסֵף שָׁכֵן מִיִּשְֹרָאֵל, נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל הַתְּפִלָּה בִּמְאֹד מְאֹד. וְזֶה בְּחִינַת הַקִּבּוּץ שֶׁל יִשְֹרָאֵל. כִּי כָל מַה שֶּׁנִּתְקַבְּצִין וְנִתְרַבִּין בְּיוֹתֵר נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל בְּיַחַד, נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל בְּיוֹתֵר מְאֹד מְאֹד בֵּית הַתְּפִלָּה. כִּי שָׁלֹשׁ אֲבָנִים בּוֹנוֹת שִׁשָּׁה בָּתִּים, אַרְבַּע אֲבָנִים בּוֹנוֹת עֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה בָּתִּים, חָמֵשׁ מֵאָה וְעֶשְֹרִים בָּתִּים וְכוּ', עַד שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב, כִּדְאִיתָא בְּסֵפֶר יְצִירָה. נִמְצָא שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּתּוֹסֵף אֶבֶן אַחַת, נִתְרַבִּין הַבָּתִּים בְּיוֹתֵר מְאֹד מְאֹד בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם כַּנַּ"ל. וְהַנְּפָשׁוֹת הֵם בְּחִינַת אֲבָנִים, בִּבְחִינַת (אֵיכָה ד): "תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ" וְכוּ', וְהַבָּתִּים זֶה בְּחִינַת: "כִּי בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה". נִמְצָא שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּתּוֹסֵף וְנִתְרַבֶּה נֶפֶשׁ אַחַת לְהַקִּבּוּץ שֶׁל יִשְֹרָאֵל, נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל מְאֹד בֵּית הַתְּפִלָּה כִּי עַכְשָׁו, כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף עוֹד נֶפֶשׁ אֶחָד לְהַקִּבּוּץ, נַעֲשִֹין צֵרוּפִים אֲחֵרִים חֲדָשִׁים הַרְבֵּה מְאֹד מְאֹד, כִּפְלֵי כִּפְלַיִם כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף שָׁכֵן מִיִּשְֹרָאֵל, כְּגוֹן בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים שָׁם יְהוּדִים, כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף עֲלֵיהֶם עוֹד שָׁכֵן מִיִּשְֹרָאֵל, אֲזַי נִתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל הַתְּפִלָּה בִּמְאֹד מְאֹד, כִּי נִתּוֹסֵף נֶפֶשׁ אַחַת לְהַקִּבּוּץ כַּנַּ"ל. וְעַל יְדֵי רִבּוּי הַתְּפִלָּה, עַל יְדֵי זֶה סְלִיחַת הֶעָווֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְפוּאָה כַּנַּ"ל.

וְזֶה בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה ל"ג) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי כִּי עַל יְדֵי שֶׁנִּתּוֹסֵף שָׁכֵן, עַל יְדֵי זֶה נִצּוֹלִין מֵהַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל, כִּי: הָעָם הַיּשֵׁב בָּהּ נְשֹוּא עָווֹן כִּי עַל יְדֵי הַשָּׁכֵן נִתְרַבֶּה הַתְּפִלָּה, וַאֲזַי הוּא בְּחִינַת נְשִֹיאוּת עָוֹן כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה בָּא רְפוּאָה, וְנִתְבַּטֵּל הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל.

שלמה התבונן על הדברים ביראה. "שמואל, רבינו הסתלק.. על ידי שר' אהרון לא בא, רבינו הסתלק... זה בלתי נתפס. אין לנו השגה מה היה קורה אם רבינו היה חי עוד שנה, עוד שנתיים, עוד עשרים שנה.. כמה זה היה ממתיק, כמה זה היה מקרב את הגאולה.. וכל זה כי היה חסר אחד". שמואל הנהן באיטיות. "אז לפני שרבינו הסתלק, זה היה מועיל להשאיר אותו בחיים.. אבל אחרי שרבינו הסתלק? כתוב משהו בתורה ח' תניינא מה פועל הקיבוץ לאחר ההסתלקות?". שמואל חכך בדעתו לכמה רגעים. "תראה", אמר לבסוף, "רבינו כותב שכל הבחינות שמובאות בתורה הן בחינת רפואה, זאת אומרת שהרפואה של רבינו הייתה נפעלת כי בעצם כל הבחינות המובאות בתורה גם היו נפעלות.. התגלות הכבוד, רוח נבואה.. וחידוש העולם לעתיד לבוא.. כן, שלמה, פשוט שעל ידי הקיבוץ הקדוש תבוא הגאולה...". יוסי התעורר לרגע מהספה, ושמואל הטה אוזנו לשמוע מה הבחור בן השבע עשרה יאמר. "אממם ר' שמואל... תסתכל בנזקי שכנים ד'... נראה לי זה מתאים בול למהלך". שמואל פתח את ליקוטי הלכות חו"מ ב', ועיין בהלכה של ר' נתן זצוק"ל למשך כמה דקות ארוכות. "מעולה יוסי!", לבסוף אמר, "תראו מה ר' נתן זצוק"ל כותב".

נזקי שכנים ד' אות טו

כִּי קֹרַח הָיָה לֵוִי מִסִּטְרָא דְּדִינָא וְכָל בִּנְיַן בָּתֵּי הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל מֵרִבּוּי הַצֵּרוּפִים עַל יְדֵי הַשְּׁכֵנִים הוּא בִּבְחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, כַּמְבֹאָר הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה תִּקְעוּ תּוֹכָחָה הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. ...

"דבר ראשון, ר' נתן אומר בפירוש שהתפילה של הקיבוץ פועלת את כל התיקונים המובאים בתורה, בדיוק כמו התפילה בבחינת דין של הבעל כח! ובעצם, קצת לפני זה, ר' נתן כותב בפירוש על הגאולה! הנה". אמר שמואל והמשיך להקריא.

נזקי שכנים ד' אות י'

וְזֶה "וַתִּקְרֶאנָה לּוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם", הַנֶּאֱמַר בְּעוֹבֵד אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד, הַשְּׁכֵנוֹת דַּיְקָא, כִּי עוֹבֵד בְּחִינַת הַגּוֹאֵל צֶדֶק שֶׁהוּא מָשִׁיחַ שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ כַּמּוּבָא בְּסוֹף הַתּוֹרָה הַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד". וְעִקַּר הִתְקָרְבוּת מָשִׁיחַ הוּא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל שֶׁנִּתְרַבֶּה וְנִתְגַּדֵּל מְאֹד עַל יְדֵי הַשְּׁכֵנִים, כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב כָּל הַקֶּשֶׁר שֶׁל בִּנְיַן הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וְעַל כֵּן הַשְּׁכֵנוֹת דַּיְקָא קָרְאוּ לוֹ שֵׁם. וְזֶה 'הַקָּטָן יִהְיֶה לְאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה, כִּי עַל יְדֵי רִבּוּי הַשְּׁכֵנִים יִתְרַבֶּה הַקָּטָן וְהַצָּעִיר בְּרִבּוּי עָצוּם לְאֵין קֵץ כַּנַּ"ל, כִּי אָז יִהְיֶה קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת וַאֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם יִתְוַסְּפוּ עַל בֵּית יִשְרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְנִלְווּ גּוֹיִם רַבִּים אֶל ה'". וְכַמְבֹאָר בַּפָּסוּק: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְכוּ' כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה וְכוּ' עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו", וְעַל יְדֵי זֶה יִתְרַבּוּ יִשְרָאֵל גַּם בְּבָנִים וּבָנוֹת בִּפְשִׁיטוּת, כִּי עַל יְדֵי רִבּוּי הַצֵּרוּפִים שֶׁל אוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה, עַל יְדֵי זֶה הַמְשָׁכוֹת כָּל הַנְּשָׁמוֹת וְכָל הַתְּלוּיִים בָּהֶם, כִּי הַכֹּל נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת טְעָמִים נְקֻדּוֹת תַּגִּים אוֹתִיּוֹת עַל יְדֵי רִבּוּי הַצֵּרוּפִים, כִּי הַנְּשָׁמָה הִיא בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁמִּתְהַוֶּה מֵצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת הַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". וְתַרְגּוּמוֹ: לְרוּחַ מְמַלְּלָא וְעַל כֵּן עַל יְדֵי זֶה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה, כִּי הַגְּאֻלָּה תָּלוּי בָּזֶה כַּנַּ"ל.

שלמה חייך בשמחה, ושמואל חייך בחזרה לחברו הטוב. "אבל שמואל..", לפתע אמר שלמה, "יש כאן משהו קצת לא מובן.. הקיבוץ הוא כמו הצדיק? יש לו את אותו הכח? אז לכאורה, למה בעצם מתקבצים אצל הצדיק?". "איזה מצחיק אתה שלמה" אמר יוסי, ושלמה הסתכל עליו בפליאה. "שלמה, הצדיק עושה את הצירופים... תראה לו שמואל, זה גם שם בנזקי שכנים ד'..". שמואל דפדף קצת אחורה והתחיל להקריא.

נזקי שכנים ד' אות יב

כִּי הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל הָאֲמִתִּי הוּא בְּחִינַת כְּלַל הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה בְּחִינַת 'בְּרֵאשִׁית' רֹאשׁ בַּיִת שֶׁהוּא רֹאשׁ שֶׁל כָּל בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ (כַּמּוּבָא בְּהַתּוֹרָה בְּרֵאשִׁית לְעֵינֵי כָּל יִשְרָאֵל בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ס"ז) שֶׁכָּלוּל מִכָּל רִבּוּי הַבָּתִּים לְאֵין קֵץ שֶׁנַּעֲשִים עַל יְדֵי כָּל הַשְּׁכֵנִים שֶׁל הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ, כִּי זֶה הַצַּדִּיק הוּא הָעִקָּר וְהָרֹאשׁ שֶׁעוֹסֵק לְקַבֵּץ כָּל הַנַּפְשׁוֹת הַשְּׁכֵנִים הַנַּ"ל וּבוֹנֶה וּמְצָרֵף מֵהֶם כָּל עֹצֶם רִבּוּי הַבָּתִּים הַנַּ"ל, וְעַל כֵּן כֻּלָּם נִקְרָאִים שְׁכֵנִים אֶצְלוֹ, כִּי זֶה הַצַּדִּיק הוּא הָרֹאשׁ בַּיִת בְּחִינַת הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁל כֻּלָּם וְכֻלָּם הֵם שְׁכֵנִים אֶצְלוֹ ...

שלמה הניד ראשו בהתפעלות. "מדהים.. הצדיק הוא זה שמצרף את הצירופים... לא מספיק סתם להיות בקיבוץ גדול..". "כן, צריך את רבינו" אמר שמואל, ולפתע עלה זיכרון בראשו. "בדיוק! ערבית ד', בעל השדה!!". "מה?" שאל שלמה את חברו. שמואל מיהר לקחת את או"ח ב', והתחיל להקריא לבני החבורה.

ערבית ד' אות

וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי פַּעַם אַחַת מִפִּי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן אֲנִי יָכוֹל לַעֲשוֹת כֵּלִים נִפְלָאִים אֲבָל הַחִסָּרוֹן שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשוֹת גַּם אֶת הַכְּלֵי אֻמָּנוּת שֶׁקּוֹרִין (גִּיצַייג) עַל כֵּן עַכְשָׁו בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ בְּעֻקְבָא דִּמְשִׁיחָא שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא הִתְפַּשְּׁטָה וְהִתְגַּבְּרָה מְאֹד מְאֹד לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ מֵחֲמַת שֶׁהִיא רוֹאָה שֶׁעוֹד מְעַט מְעַט יָבוֹא מָשִׁיחַ וְיוֹצִיא בִּלְעָהּ מִפִּיהָ. עַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁאֶחָד מִיִּשְרָאֵל עוֹשֶה לִפְעָמִים אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה הֵן לִמּוּד הַתּוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה אוֹ צְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים אוֹ שְׁאָרֵי אֵיזֶה מִצְווֹת. הַכֹּל הוּא יָקָר מְאֹד מְאֹד בְּעֵינֵי ה' יִתְבָּרַךְ. וְהוּא נִצְרָךְ מְאֹד מְאֹד לְבַעַל הַשָּדֶה הָעוֹסֵק בְּתִקּוּנֵי הַשָּדֶה, שֶׁהוּא תִּקּוּן כָּל הַנְּשָׁמוֹת וְכָל הָעוֹלָמוֹת. כִּי כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה גָּדוֹל אוֹ קָטָן הַכֹּל נִצְרָךְ לוֹ מְאֹד לְבִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהוּא עוֹסֵק לִבְנוֹת. וְעַל כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הָאָדָם שֶׁעָשָה הַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אוֹ עָסַק כְּבָר קְצָת בַּעֲבוֹדַת ה' יָמִים אוֹ שָׁנִים נָפַל אַחַר כָּךְ. אֲפִלּוּ אִם נְפִילָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד רַחֲמָנָא לִצְלָן, וַאֲפִלּוּ אִם חָזַר וְנִתְעוֹרֵר לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ וְחָזַר וְנָפַל וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר, אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אַף עַל פִּי כֵן תֵּדַע וְתַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁאֵין שׁוּם דִּבּוּר וְלֹא שׁוּם עֲבוֹדָה קַלָּה נֶאֱבָד לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ הִתְעוֹרְרוּת בְּעָלְמָא וּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ לֵית רְעָוּתָא טָבָא דְּאִתְאָבִד וְכוּ'. כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר בְּאֵיזֶה הִתְעוֹרְרוּת בְּעָלְמָא מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁעוֹשֶה אֵיזֶה עֻבְדָּא דִּקְדֻשָּׁה, תֵּכֶף חוֹטֵף אוֹתוֹ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבְּכָל דּוֹר הָעוֹסֵק בְּתִקּוּן הַשָּדֶה, הוּא חוֹטֵף אוֹתוֹ וּמַכְנִיס אוֹתוֹ לְמָקוֹם שֶׁמַּכְנִיס לְצֹרֶךְ הַבִּנְיָן הַנִּפְלָא וְהַנּוֹרָא שֶׁהוּא עוֹסֵק לִבְנוֹת לְהַכְנִיס לְשָׁם כָּל הַנִּדָּחִים שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא יִשָּׁאֵר אֶחָד מֵהֶם בַּחוּץ. וְכַמּוּבָן מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַתּוֹרָה תִּקְעוּ ג (בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ח) בְּעִנְיַן רִבּוּי הַבָּתִּים הַנִּפְלָאִים שֶׁנִּתְוַסְּפִין בְּלִי שִׁעוּר כְּשֶׁנִּתְוַסֵּף שָׁכֵן אֶחָד לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. עַיֵּן שָׁם עַל פָּסוּק וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי וְכוּ'. מוּבָן וּמְבֹאָר שָׁם שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ לְמָשָׁל עֶשְרִים אֲנָשִׁים עוֹסְקִים בִּתְפִלָּה כְּשֶׁבָּא וְנִתְוַסֵּף לָהֶם עוֹד אֶחָד, אֲזַי נִתְרַבִּין הַבָּתִּים שֶׁל הַתְּפִלָּה בְּלִי שִׁעוּר, כִּי כְּשֶׁנִּתְוַסֵּף אוֹת אֶחָד עַל צֵרוּף שֶׁל עֶשְרִים אוֹתִיּוֹת אֲזַי נִצְטָרְפִין כָּל הָאוֹתִיּוֹת אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דִּקְדֵּק וְקָרָא הַנִּתְוַסֵּף בְּשֵׁם שָׁכֵן, וְכַמְרֻמָּז בַּפָּסוּק וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי, 'שָׁכֵן' דַּיְקָא.כְּמוֹ מִי שֶׁדָּר בִּשְׁכֵנוּת אֵצֶל אֵיזֶה בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהוּא רַק לְפִי שָׁעָה, וְאַחַר כָּךְ בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן יוֹצֵא מִשָּׁם. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁנִּתְוַסֵּף אָדָם אֶל הַקְּדֻשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת שְׁכֵנוּת שֶׁאֵינוֹ נִקְבָּע עִמָּהֶם בִּקְבִיעוּת, אַף עַל פִּי כֵן עַל יְדֵי שָׁכֵן בְּעָלְמָא לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא רַק לְפִי שָׁעָה, נִתְוַסְּפִין גַּם כֵּן הַבָּתִּים שֶׁל הַתְּפִלָּה בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ וּמִסְפָּר וְכוּ' כַּמְבֹאָר שָׁם. וְנַעֲשֶה עַל יָדוֹ שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה בְּלִי שִׁעוּר אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ נִתְרַחֵק כְּמוֹ הַשָּׁכֵן.

"נכון, בעל השדה!" אמר שלמה בהתרגשות. "הכל קשור שמואל! תיקון הנשמות, יצירת הכלים, הצירופים.... רבינו עולה בראש השנה לאן שהוא עולה, והוא צריך את האתערותא דלתתא שלנו, את הצירוף של העובדות דקדושה של כולנו, כדי ליצור כלים חדשים...". "בדיוק שלמה, ר' נתן כותב שכל הכלים בעולם, וכל מעשה בראשית, הכל מצירופי האותיות...".

נזקי שכנים ד' אות ג'

וְזֶה בְּחִינַת גֹּדֶל הָאִסּוּר שֶׁל הֶזֵּק רְאִיָּה, כִּי יְכוֹלִין לְהַזִּיק הַרְבֵּה לִשְׁכֵנוֹ בִּרְאִיָּתוֹ לְבַד, כִּי כָּל הַכֵּלִים וְהַחֲפָצִים שֶׁהֵם הָעֲשִׁירוּת שֶׁל הָאָדָם כֻּלָּם נַעֲשוּ וְנִבְנוּ מֵצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת וְהַכֹּל נִבְנֶה וְנַעֲשֶה כְּפִי רִבּוּי הַצֵּרוּפִים שֶׁל בְּחִינַת הַתְּפִלָּה הַנַּ"ל, כִּי כָּל מַעֲשֵי בְּרֵאשִׁית בָּרָא ה' יִתְבָּרַךְ בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה שֶׁהֵם עֶשְרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת כְּפִי הַצֵּרוּפִים שֶׁצֵּרְפָם בְּרל"א שְׁעָרִים לְאֵין קֵץ. וְשֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַמַּעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית ה' כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר וְכָל ל"ט מְלָאכוֹת מִמִּשְׁכָּן גַּמְרִינָן, כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַמְלָאכָה הוּא כְּפִי צֵרוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנָּתַן ה' יִתְבָּרַךְ חָכְמָה בְּלֵב הָאָדָם בִּבְחִינַת וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה לָדַעַת לַעֲשוֹת וְכוּ', דְּהַיְנוּ שֶׁנָּתַן חָכְמָה בְּלִבּוֹ שֶׁיֵּדַע לְצָרֵף כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים עַד שֶׁיּוֹצִיא כְּלִי לְמַעֲשֵהוּ. וְהַכֹּל כְּפִי צֵרוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁצְּרִיכִין לְצָרְפָם בְּכָל פַּעַם בְּכַמָּה וְכַמָּה מִינֵי צֵרוּפִים לְאֵין קֵץ כְּדֵי לְהוֹצִיא וּלְתַקֵּן כָּל מִינֵי אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי כָּל דְּבַר אֻמָּנוּת נַעֲשֶה מִכַּמָּה דְּבָרִים מֻרְכָּבִים וּבְדָבָר זֶה יֵשׁ אֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת וּבָזֶה הַדָּבָר אֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת וְה' יִתְבָּרַךְ נָתַן חָכְמָה בְּלֵב הָאָדָם שֶׁיֵּדַע וְיַשְכִּיל לְצָרֵף וּלְחַבֵּר דָּבָר זֶה עִם זֶה שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶה הַמֻּרְכָּב מֵהֶם וְהַכֹּל כְּפִי צֵרוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת. וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת עִקַּר שְׁלֵמוּת הַמְלָאכָה הוּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הַדָּבָר בְּשָׁרְשׁוֹ לְצָרֵף הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָם שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בְּצַלְאֵל שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ חָכְמַת כָּל הָאֻמָּנוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וָאֲמַלֵּא אוֹתוֹ וְכוּ' לַעֲשוֹת כָּל מְלֶאכֶת וְכוּ'". כִּי יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְהָיָה יוֹדֵעַ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם וְעַל כֵּן הָיָה יוֹדֵעַ כָּל מִינֵי אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְכוּ' שֶׁאֵין הָעֲנִיּוּת וְהָעֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְכוּ', כִּי הָעִקָּר כְּפִי מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְצָרֵף בָּתֵּי הַתְּפִלָּה בְּצֵרוּפִים נִפְלָאִים שֶׁמִּשָּׁם כָּל הָאֻמָּנוּת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן כָּל ל"ט מְלָאכוֹת מִמִּשְׁכָּן גַּמְרִינָן, כִּי הַמִּשְׁכָּן שֶׁהוּא הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁשָּׁם נִצְטָרְפוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַמְלָאכוֹת כַּנַּ"ל.

תוכחה מסותרת

שלמה חשב לכמה רגעים. "אז שמואל.. יוצא שהתוכחה שרבינו אמר בסוף ימיו... התוכחה שהוא בחר לפני שהוא מסתלק מהעולם.. שמואל.. היא לנסוע לקיבוץ של הצדיק על ראש השנה. וברור שהוא מדבר על אחרי ההסתלקות..". שמואל הנהן וחייך. "אכן כן.. ר' אהרון היה חצי שנה שלמה עם רבינו, אבל ברגע שהוא לא הגיע לראש השנה, רבינו כבר צריך להסתלק. אם ר' אהרון לא מאמין ברבינו ומגיע אליו לראש השנה, כבר הפגם גדול מדי ואין לרבינו מה לעשות בעולם, הוא צריך להסתלק..