עיר קצה גבולך

במקום שאין אנשים...

יוסי מדד את החליפה ששכבה בארון. למרות שהוא גבה קצת, החליפה עדיין התאימה. "מה החברים יגידו.." חשב לעצמו. הוא הרהר לכמה רגעים. "אחד היה אברהם" לבסוף חיזק יוסי את עצמו. "חוץ מזה, העולם האברכי זקוק לי.. מישהו צריך לחזק את האברכים במילתא דשטותא.. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש!" אמר יוסי לעצמו בהחלטיות. הוא נתן מבט אחרון בחליפה השחורה והארוכה, ושם פעמיו לעבר ביתו של שמואל.

לימוד שלם עמוק מאד

"אז סיימנו בעצם בפעם שעברה את הנסיעה לאומן, נכון? מה בעצם קורה עכשיו בעיה"ק אומן ר' שלמה?" שאל שמואל את חברו למסע. שלמה חייך. "בוא נקרא חיי מוהר"ן" אמר והתחיל להקריא.

חיי מוהר"ן אות ריז

בְּאוּמֶין נִתְאַכְסֵן תְּחִלָּה בְּעֵת בִּיאָתוֹ לְשָׁם בְּבֵית רנ"נ וְיָשַׁב שָׁם מִן ה' אִיָּר עַד אִסְרוּ חַג שָׁבוּעוֹת, וַאֲנִי הָיִיתִי עִמּוֹ שָׁם כָּל אוֹתָן הַיָּמִים. ... עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר וְהֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ לַחוּץ וְאָמַר הַרְאִיתֶם הַגָּן הַזֶּה כַּמָּה הוּא טוֹב וְיָפֶה (וִויא גִיפֶעלְט אַייךְ דֶער גָארְטִין) [אֵיךְ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֶיךָ הַגָּן] וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא סוֹבֵר שֶׁמְשַׁבֵּחַ אֶת הַגָּן שֶׁלִּפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת. הֵשִׁיב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ עַל הַבֵּית הַחַיִּים ... וְכֵן כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים הָיָה מְדַבֵּר עִם כַּמָּה אֲנָשִׁים, וְהִפְלִיג מְאֹד בְּשֶׁבַח הַבֵּית הַחַיִּים שֶׁל אוּמֶין. כִּי מֻנָּחִים שָׁם כַּמָּה קְדוֹשִׁים אֲלָפִים וּרְבָבוֹת. ... וְכַמָּה פְּעָמִים אָמַר בְּפֵרוּשׁ לְפָנַי וְלִפְנֵי עוֹד כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁטּוֹב לְפָנָיו לִשְׁכַּב שָׁם. מֵחֲמַת שֶׁהָיָה שָׁם קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַרְבֵּה מְאֹד, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַיְּמוּ דְּבָרָיו כֻּלָּם וְנִסְתַּלֵּק בְּאוּמֶין בְּבֵית הָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁנָּתַן לוֹ דִּירָתוֹ כַּנַּ"ל, אָז הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ וְהֵבִינוּ כֻּלָּם שֶׁכָּל עִקַּר בִּיאָתוֹ לְאוּמֶין הָיָה בִּשְׁבִיל לְהִסְתַּלֵּק שָׁם. כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו בְּפֵרוּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים.

שמואל הנהן בהתפעלות. "הכל היה מכוון.. ההסתלקות שרבינו דיבר עליה במשך שנים, ומקום ההסתלקות... בעיר אומן". "נכון.." אמר שלמה, "ותראה מה מצאתי עוד בחיי מוהר"ן".

חיי מוהר"ן קצב

בִּהְיוֹתוֹ יוֹשֵׁב בְּאוּמֶין הָיָה יוֹשֵׁב וּמֵשִֹיחַ עִמָּנוּ וְאָמַר הַזְכַרְתֶּם מָתַי הִתְחַלְתִּי לָשֹוּחַ מֵאוּמֶין. וְאָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי זוֹכֵר כְּשֶׁקָּרָא אֶת רַבִּי יוּדְל וְשָׁאַל לוֹ עַל עִנְיַן הַסָּאפְיֶיע [גַּן בְּאוּמֶין]. עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר גַּם אַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ וְאֵינְךָ זוֹכֵר, כִּי גַּם מִקֹּדֶם בְּוַדַּאי הָיִיתִי מֵשִֹיחַ מִזֶּה, וְאָז כְּשֶׁדִּבַּרְתִּי עִם רַבִּי יוּדְל הָיִיתִי אוֹחֵז בְּעִנְיָן זֶה בְּרִחוּק מָקוֹם. וְנִכְנַסְתִּי כְּבָר בְּלִמּוּד זֶה הַרְבֵּה מְאֹד כִּי אָז כְּבָר הָיְתָה לִי יְכֹלֶת לְהָבִיא זֹאת בְּתוֹךְ הַשִּיחָה שֶׁיִּהְיֶה לָהּ אֵיזֶה עִנְיָן וְשַׁיָּכוּת. וְאָמַר גַּם אַתֶּם אֵינְכֶם חֲכָמִים וְאַתֶּם סְבוּרִים שֶׁהָעִנְיָן הוּא אוֹדוֹת ר' נחמן נתן. בֶּאֱמֶת זֶה אֵינוֹ אֶחָד מֵאַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת מֵהָעִנְיָן שֶׁבָּא בִּשְׁבִילוֹ. וְאָמַר שֶׁגַּם בַּחֹרֶף הֶעָבָר כְּשֶׁדִּבֵּר שֶׁרוֹצֶה לִנְסֹעַ עַל הַמְּדִינָה, עִקַּר כַּוָּנָתוֹ הָיָה לִהְיוֹת נִשְׁאָר כָּאן עַל אֵיזֶה זְמַן. וְעוֹד דִּבֵּר עִמָּנוּ מִזֶּה.

מִכָּל זֶה נִשְׁמָע שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּוָּנָה גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה מְאֹד בָּזֶה שֶׁבָּא לְאוּמֶין וְשֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהִתְחִיל לְהַשִּיג עִנְיָן זֶה וְשֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה לִמּוּד שָׁלֵם עָמֹק מְאֹד. וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בִּבְּרֶסְלַב זְמַן רַב קֹדֶם שֶׁנָּסַע לְאוּמֶין רַק שֶׁדִּבֵּר מִזֶּה גַּם אָז הָיָה אוֹחֵז בְּלִמּוּד זֶה בְּרִחוּק מָקוֹם מְאֹד. מִכָּל שֶׁכֵּן עַתָּה שֶׁכְּבָר נִכְנַס לְשָׁם וְאִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר מִזֶּה אֲפִלּוּ מַה שֶּׁנִּתְנוֹצֵץ בְּדַעְתֵּנוּ בָּזֶה כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו בְּכָל מַה שֶּׁעָשָֹה בִּפְרָט בְּעִנְיַן נְסִיעָתוֹ לְאוּמֶין לְהִסְתַּלֵּק שָׁם עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ.

"מדהים.." אמר שמואל, "כשקוראים מקומות אחרים בחיי מוהר"ן נדמה כאילו העניין זה רק בגלל הנפשות שנהרגו שם על קידוש השם.. אבל כאן כתוב שלרבינו היה לימוד שלם עמוק מאד מאומן... ועיקר ביאתו לאומן היה בשביל להסתלק שם. שם דייקא..". שלמה הנהן והתנודד קלות קדימה ואחורה בדבקות. לפתע עלתה הבנה במוחו של שמואל. "שלמה! כל הצדיקים הגדולים..". שלמה הביט בחברו במבט שואל. "אנחנו חושבים שיש כאן איזה חידוש, שלרבינו היו כוונות נוראיות בקשר לעיר אומן דייקא, אבל אנחנו שוכחים שלכל הצדיקים הגדולים היה עניין גדול מאד איפה הם ייקברו! כמה אברהם אבינו השתדל לקנות את מערת המכפלה.. ואחריו יעקב אבינו עם כל הסיפור של השבטים שלקחו אותו במיוחד.. רחל אימנו שנקברה בדיוק במקום בו היא תועיל לגאולת עם ישראל, למרות הקושיות שיעקב חשש שלבנו יוסף הצדיק יהיו על כך, ויוסף הצדיק עצמו, 'והעליתם את עצמותי מזה'! וכמובן משה רבינו בהר נבו, מול בית פעור... והגאולה האחרונה.. הגאולה האחרונה צריכה את הציון של רבינו, באומן דייקא...". שלמה הביט ביראה על שמואל, וראשו התנודד קדימה ואחורה. "ורבינו" המשיך שמואל, "רבינו הרי דיבר על אומן כמה שנים לפני, ומגלה לנו בפירוש שהיו לו כוונות נוראיות בכך שבחר להיטמן באומן. ודאי שזה מגדיל יותר ויותר את החשיבות של הציון של רבינו הקדוש" המשיך שמואל, "וודאי שהיווה חיזוק לבניין שר' נתן בנה לגבי ראש השנה של רבינו לאחר הסתלקותו..". שלמה הביט על חברו בהתפעלות בעודו מעכל את דבריו.

סודות שמשיח יגלה

לפתע זיכרון עלה בראשו של שלמה, והוא פנה בהתרגשות אל חברו. "שמואל, זה לא רק חיזוק!! הלימוד של רבינו על אומן, זה קשור לראש השנה ישירות!!". שמואל כווץ גבותיו, ושלמה מיד ניגש לספרייה, הוציא את העותק של שיח שרפי קודש שהיה מונח שם, והתחיל לדפדף הלוך ושוב. לאחר כמה רגעים עיניו קלטו את מה שחיפש, והוא הקריא לשמואל, כשרעדה קלה אוחזת את קולו.

שיח שרפי קודש החדש – סימן רד הערה ט' מאת ר' לוי יצחק בנדר

אחרי הסתלקות רבינו ז"ל תפס מוהרנ"ת (וכן כלל תלמידי רבינו הגדולים) והבין בבירור מכמה וכמה צירופי דיבוריו רמזיו ותנועותיו של רבינו הקדוש, שעניין 'ראש השנה שלו' ימשיך אף גם לאחר הסתלקותו, דהיינו להתקבץ יחד כל אנשי שלומנו כאחד בכל ראש השנה, וגם הבין לנכון המשך רוח קדשו של רבינו ז"ל שמקום האסיפה צריך להיות בעיר אומאן דייקא; ורבי אברהם ב"ר נחמן אמר שמשיח יגלה הטעם לזה, ... "משיח וועט זאגן פארוואס דעם רבינ'ס ראש השנה אליין דארף זיין אין אומאן" ("משיח יגיד למה ראש השנה של רבינו צריך להיות באומאן").

שמואל לקח את הספר מחברו והתבונן במילים הקדושות. "נורא ואיום.." אמר ביראת קודש. "כאן ר' אברהם ב"ר נחמן מגלה לנו שחלק מהלימוד העמוק והשלם של רבינו מאומן, קשור לראש השנה עצמו!! זאת אומרת שאנחנו לא רק הולכים לציון הקדוש והנורא של רבינו בראש השנה.. אנחנו הולכים לציון הקדוש והנורא של רבינו שבעיר אומן..". שלמה כווץ גבותיו. "שמואל.. יש כאן סודות נוראים... העיר אומן שבאוקראינה? ראש השנה? אני לא מבין...". שמואל הרים גבותיו והנהן בהסכמה. "אתה צודק שלמה.. הדברים באמת נסתרים ומכוסים.. רק משיח יכול להגיד למה ראש השנה של רבינו הוא דווקא באומן...".

גבול וקצה הקדושה

שלמה הנהן לחברו בהסכמה, אך היה נראה שעדיין לא נתישבה דעתו. הוא הניד ראשו בכיסופים, והתחיל לדבר עם בוראו. "ה' יתברך, אבא שבשמים.. אנחנו לא המשיח.. אנחנו אפילו לא קרובים... אבל בכל זאת אנחנו רוצים קצת לטעום מהסוד הזה של העיר אומן... פחות מטיפה מן הים.. אנא כוון אותנו לרצונך האמיתי.. גל עינינו ונביטה נפלאות מתורתך..". שמואל הצטרף לשלמה בליבו, והתנודד קדימה ואחורה בדבקות. שלמה התבונן בחברו הטוב. שכלו של שלמה ייעץ לו להסתפק במה שהם גילו עד עכשיו, אך ליבו לא נתן לו מנוח. "אתה יודע שמואל" אמר שלמה לבסוף. "נראה לי שאלך קצת לבית המדרש ואעיין בספרים שם.. אני צריך קצת שינוי אווירה". "מה שאתה צריך.." אמר שמואל, "אני בינתיים אכין את השיעור שלי למחר.. אני כאן אם אתה מוצא משהו מעניין...". שלמה חייך. "אל תדאג.. אני לא אשאיר אותך מחוץ לעניינים..". שמואל חייך ובירך את חברו לשלום.

שלמה הלך לבית המדרש שעל יד ביתו של שמואל, וישב שם עם כמה ספרים בהם ניסה לחפש רמזים בקשר לאומן. הוא דפדף במהירות בספרים שלקח, כשעיניו מרפרפות על האותיות ומנסות לצוד כל מידע שקשור לעיר אומן. "אני לא מבין אותך.." לפתע שמע שלמה קול של אחד מהאברכים מאחוריו, "ברסלב זה תמימות ופשיטות.. ממתי אנחנו מתעסקים בקבלה מעשית?". "זה לא סותר.." אמר האברך השני. "מה, רבינו לא למד קבלה? ר' נתן לא למד עץ חיים?". "אוי" חשב שלמה לעצמו, "שיחת השקפה רועשת.. זה מה שחסר לי עכשיו..". שלמה ניסה לחזור להתרכז בספרים, אך הקולות של האברכים מאחוריו כאילו פילחו בבשרו ולא נתנו לו להתמקד בדפים שמולו. "אני לא מבין.. מה אתה צריך שמות, קמיעות.. כמה דיבורים לקב"ה והכל מסתדר.." אמר האברך הראשון בחיוך של ניצחון. שלמה פלט אנחה. "כמה זמן זה הולך להימשך" חשב לעצמו. "חכה שנייה" אמר האברך השני והלך לספרייה להביא ספר מסוים. "אולי אני אגיד להם קצת להיות בשקט יותר.." חשב שלמה לעצמו. "בסה"כ בקשה, לא בצורה של האשמה.. נכון שאפשר ללמוד כאן בקול, אבל אולי כדאי לי להגיד להם? אבל מצד שני אולי זה מניעות וצריך לקבל את זה באהבה..". "נו, מה מצאת שם?" שאל האברך הראשון. "שנייה" אמר האברך השני ודפדף בספר שלפניו. "טוב.. כבר אני לא יכול לסבול" אמר שלמה לעצמו. "סליחה.." פנה לשני האברכים מאחוריו, אך לפתע אחד מהם התחיל להקריא מהספר שהביא.

שיח שרפי קודש, חלק ג' תקצח

מָצְאוּ פַּעַם קָמֵיעַ שֶׁנָּתַן רַבִּי נַפְתָּלִי כַּץ זַצַ"ל נֶגֶד אֵיזֶה רוּחַ שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בְּאִישׁ אֶחָד, וְהָיָה כָּתוּב בּוֹ "לֵךְ אֶל אוּמִין פְּלַךְ קִיּוּב אֶל יַעַר גְרֶעקוֹב כִּי שָׁם מְקוֹמְךָ". (וּרְאֵה בְּחַיֵּי מוֹהֲרַ"ן מַה שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ שֶׁעִיר אוּמִין הוּא בִּבְחִינַת קְצֵה הַקְּדֻשָּׁה בִּבְחִינַת "עִיר קְצֵה גְּבוּלֶךָ" עַיֵּן שָׁם).‏

"הנה, רואה? איך אתה מסביר את זה?". האברך הראשון הניד בראשו לשלילה, וניסה לענות לחברו, כשלפתע הוא נקטע על ידי שלמה הנסער. "עצור רגע!! מה קראתם שם? אתה יכול לחזור על זה שוב??". האברך כווץ גבותיו בתמיהה, אבל הקריא שוב את אותו הקטע משיח שרפי קודש. שלמה הקשיב בקשב רב לכל מילה. "עיר אומן הוא בבחינת קצה הקדושה..." אמר שלמה לעצמו. שני האברכים הסתכלו על שלמה לרגע קט, אך מיד הראשון פנה לשני, "אתה מביא לי ראיה מר' נפתלי כץ, ה'מגלה עמוקות', להנהגה בברסלב?! אז מה אם זה כתוב בשיח שרפי קודש...". האברך השני ניסה למצוא מה לענות לחברו, אך שלמה השאיר את שני האברכים להמשיך בוויכוח שלהם, ומיהר לביתו של שמואל.

שלמה נכנס לביתו של שמואל והתקדם לעבר החדר הקטן. שמואל היה שקוע בספר, אך כששלמה נכנס, הוא הרים את עיניו מהספר וחייך. "נו, יש משהו חדש?". שלמה חייך חיוך גדול חברו. "אל תשאל איזו השגחה!!" אמר שלמה, "ניסיתי באמת לחפש בעצמי, אבל ה' גלגל לידי מקור מופלא!! הנה תראה". שלמה הוציא את העותק של שיח שרפי קודש מהספרייה והתחיל להקריא לשמואל. שמואל הניד בראשו בהתפעלות. "איזו השגחה! רבינו אתנו ר' שלמה!! קצה גבול הקדושה... עיר קצה גבולך... פעם ראשונה שאני בכלל שומע על הדברים האלה.. אתה יודע באמת איפה הציטוט הזה בחיי מוהר"ן?". שלמה הניד בראשו. "לא מכיר.. אבל אפשר לחפש". שמואל הנהן, ושלמה מיד תפס את העותק של חיי מוהר"ן שהיה מונח על השולחן ועיניו התחילו לרפרף על הסימנים השונים. שמואל המשיך בלימודו כשלפתע שלמה אמר "שמואל!! הנה זה! נחש איזה סימן..". שמואל משך בכתפיו. "לא מצליח לחשוב... מה הסימן?". "סימן קצ"ה..." אמר שלמה בחיוך. שמואל חייך בחזרה. "טוב, לזכור איפה זה נמצא לא יהיה לנו קשה.. מה כתוב שם?". "הנה" אמר שלמה והתחיל להקריא.

חיי מוהר"ן קצה

פֹּה אוּמֶין יוֹם שִׁשִּׁי עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ פָּרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי, זֶה שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת שֶׁבָּא לְכָאן וַעֲדַיִן הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית ר' נחמן נתן, ... עָנָה וְאָמַר, הִנֵּה אֲנַחְנוּ עַתָּה אֵצֶל הַקָּצֶה וְהַסּוֹף שֶׁל יִשְֹרָאֵל בְּמָקוֹם שֶׁגְּבוּל יִשְֹרָאֵל כָּלֶה, כִּי לְכָל דָּבָר יֵשׁ קֵץ וָסוֹף (פֵּרוּשׁ, וְאִם כֵּן גַּם לָנוּ יִשְֹרָאֵל עַם קָדוֹשׁ יֵשׁ אֵיזֶה סוֹף גַּם כֵּן, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם שֶׁשָּׁם מְסַיֵּם קְדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל, שֶׁמִּשָּׁם וּלְהָלְאָה אֵין מִתְפַּשֵּׁט קְדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל, וּבְזֶה הַמָּקוֹם הָיוּ רְחוֹקִים מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן אָמַר, שֶׁאָנוּ עַתָּה בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם מְסַיֵּם קְדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל), וְעַל כֵּן צְרִיכִין שְׁמִירָה גְּדוֹלָה שֶׁלֹּא נִכָּשֵׁל חַס וְשָׁלוֹם.

"איזו מין הגדרה.." חשב שמואל בקול. "קצה קדושת ישראל..". שלמה הנהן בהסכמה. "כן.. נשמעת הגדרה לא פשוטה. זה לא קדושת ארץ ישראל, אלא קדושת ישראל...".

המלחמה על הגבול

לפתע הדלת נפתחה ויוסי נכנס לחדר הקטן. "תקשיבו לי טוב" אמר לפתע לשני האברכים, "אני הולך להגיד כאן שטויות, ואף אחד לא יכול לעצור אותי!". שני האברכים הביטו על יוסי בהפתעה. שמואל חייך לעבר יוסי, "נו.. חשבת על משהו מסוים?". יוסי הפנה מבטו לשמואל. "אתה לא תבלבל אותי שמואל.. אני הולך כאן לשמח אתכם.. על אפכם ועל חמתכם..". שני האברכים צחקו בקול. "רק ראינו אותך וכבר שימחת אותנו.." אמר שמואל לבחור הצעיר בחיוך, "תתחדש על החליפה!". "תודה, תודה" אמר יוסי והעביר את ידיו על החליפה בתנועת הברשה. "יוסי" פנה שלמה לבחור בן השבע עשרה, "אל תשאל.. גילינו שלרבינו היה לימוד שלם עמוק מאומן, ושאומן נמצאת בקצה קדושת ישראל! מעניין למה רבינו בחר להיקבר דווקא בקצה...". יוסי הביט בשלמה בהתפעלות שלא הייתה אופיינית לו, ונראה היה שהוא חושב לכמה רגעים. "אממם... אני לא בטוח, אבל נראה לי שזה קשור למה שר' נתן כותב בקדושה דסידרא ו'...". שמואל מיהר להביא את או"ח כרך א' בליקוטי הלכות. הוא נתן את הספר ליוסי, ויוסי דפדף עד שעיניו מצאו את הקטע המתאים. "הנה" הושיט את הספר לשמואל שהקריא את הקטע בקול.

קדושה דסידרא ו' אות לג-לד

... וַעֲיָרוֹת שֶׁל סִיחוֹן וְעוֹג הָיוּ סְמוּכִין לְאֶרֶץ יִשְרָאֵל וְהָיוּ יוֹנְקִים מִקְּדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְרָאֵל הַרְבֵּה, וְעַל כֵּן הָיָה קָשֶׁה מְאֹד לְהַכְנִיעָם, כִּי הֵם עָמְדוּ עַל גְּבוּל הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁהוּא אֶרֶץ יִשְרָאֵל, וְלֹא רָצוּ לְהַנִּיחַ אֶת יִשְרָאֵל לִכְנֹס לְתוֹכָהּ וְהָיָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיעָם כִּי אִם עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהָיָה בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל וְכוּ' וְכַנַּ"ל. ... וְעַל כֵּן אַחַר שֶׁכָּבַשׁ משֶׁה אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהוּא עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אָז הִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה לִכְנֹס לְאֶרֶץ יִשְרָאֵל, ... וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁסָּבַר מֵאַחַר שֶׁכָּבַשׁ סִיחוֹן וְעוֹג כְּבָר נִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה וְיוּכַל לִכְנֹס לְאֶרֶץ יִשְרָאֵל וְכוּ'. הַיְנוּ עַל פִּי הַנַּ"ל, כִּי סָבַר מֵאַחַר שֶׁכְּבָר כָּבַשׁ סִיחוֹן וְעוֹג, שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת שֶׁסְּמוּכִים לְאֶרֶץ יִשְרָאֵל, ... עַל כֵּן עַתָּה בְּוַדַּאי יוּכַל לִכְנֹס לְאֶרֶץ יִשְרָאֵל, כִּי הֲלֹא כְּבָר זָכָה לִבְחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְרָאֵל ...

"יוסי! זה ממש קשור!!" אמר שמואל בהתרגשות. "נכון, כתוב כאן על קדושת ארץ ישראל, אבל אנחנו מבינים כאן שהקליפות של סיחון ועוג עמדו על הגבול, וינקו מהקדושה! וגם.. שאחרי שמשה רבינו הכניע אותן, הוא זכה לקדושת ארץ ישראל! זאת אומרת שבגבול הקדושה, שם המלחמה.. ושם, אם זוכים להכניע את הקליפות, אפשר לזכות לקדושה עצמה!!". יוסי ושלמה התבוננו על שמואל, וליבם שמח מהגילוי שאירע לידיהם.

לפתע שלמה אחז בסנטרו, והיה נראה שהוא נזכר במשהו. "נכון! עיר קצה גבולך!!" אמר לפתע. בני החבורה הסתכלו עליו במבט שואל, והוא מיהר להסביר את עצמו. "תורה כ'... שם רבינו אומר שמשה רבינו היה יכול לכבוש את ארץ ישראל לולא היה החטא של ההכאה באבן!! שניה.." שלמה ניגש לספרייה הקטנה והביא עותק של ליקוטי מוהר"ן. הוא פתח בתורה כ' והקריא לבני החבורה.

ליקו"מ תורה כ' סעיף י'

... "וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" ... "אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ" שֶׁרָצוּ לֵילֵךְ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל דֶּרֶךְ כֹּחוֹת שֶׁל אֱדוֹם כַּנַּ"ל, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ כֹּחַ לַעֲנשׁ אֶת הָרְשָׁעִים בְּחַרְבָּא וּקְטָלָא, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, ... "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" כָּל זֹאת מֵחֲמַת מִעוּט כֹּחַ הַקְּדֻשָּׁה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: "וַאֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ", הַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה כָּל כָּךְ בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, שֶׁהִוא בִּגְבוּל הַטֻּמְאָה נוֹגַעַת, וּבִשְׁבִיל זֶה: "וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר בִּי" ...

"נכון מאד!!" אמר שמואל בהתרגשות. "זה ממש מקשר את הכל.. 'עיר קצה גבולך', קצה הקדושה, כבישת ארץ ישראל... שלמה, זה ככל הנראה חלק מהלימוד העמוק שהיה לרבינו בקשר לאומן!!".

קצה הקרחון

שלמה היה נראה בשמחה לאור התגליות שגילו, אך לפתע מבט מהורהר עלה על פניו. "שמואל.." אמר לחברו, "הנשמות... הנשמות שרבינו מתקן באומן... שמואל, למה ר' נפתלי כץ אומר לרוח הזאת שמקומה ביער גרעקוב שבאומן? ולמה מי שכתב את שיח שרפי קודש מקשר את זה ל'עיר קצה גבולך'? איך זה קשור בכלל? שמואל.. מה קורה כאן?!". שמואל הביט על חברו ביראה. "אני.. אני לא יודע...". שלמה הביט על חברו במבט נסער, ואפילו יוסי זנח את הזחיחות האופיינית לו והסתכל על שני החברים בריכוז. שמואל כווץ את גבותיו, ואימץ את מחשבתו כדי למצוא תשובה שתספק את ליבו של חברו הנסער. "שלמה" אמר לאחר כמה רגעים ארוכים. "נראה לי שגילינו עכשיו.. את קצה הקרחון.. ה' הביא אותנו עד לכאן כדי לחוש קצת את הסודות הנוראים שקשורים לעיר אומן... להתחיל להבין עד כמה בעצם.. עד כמה בעצם אנחנו לא מבינים..". שלמה הנהן ביראה ויוסי הטה את אוזנו. "הנשמות הערטילאין שרבינו תיקן ומתקן, הכלים שרבינו מייצר לנו כדי לקבל את האור הגדול, ראש השנה הקדוש, גבול הקדושה שבעיר אומן.. הגאולה... הכל קשור בדרכים נפלאות ונשגבות..". שלמה הנהן בחרדת קודש ודמעות החלו להופיע בעיניו. "אנחנו לא יודעים אם ר' נתן זכה להבין את כל זה בשלמות.. אולי רק משיח ישיג את זה ויגיד לנו...". דבריו של שמואל הציתו לפתע זיכרון במוחו של שלמה. הוא מיהר לספרייה והוציא את הספר 'עלים לתרופה'. הוא הקריא בקול רועד לבני החבורה אחד מהמכתבים של ר' נתן זצוק"ל.

עלים לתרופה מכתב רפח

שָׁלוֹם לִבְנִי חֲבִיבִי הָרַבָּנִי מוֹרֵנוּ הָרַב יִצְחָק שֶׁיִּחְיֶה מִכְתָּבוֹ קִבַּלְתִּי עַתָּה וַאֲנִי לא גָּמַרְתִּי עֲדַיִן הַתְּפִלָּה, כִּי הָיִיתִי חָלוּשׁ קְצָת כְּדַרְכִּי אַחַר שַׁבָּת. וְנִתְאַחַרְתִּי בִּתְפִלָּתִי. כָּעֵת תֵּדַע שֶׁכְּבָר קִבַּלְתִּי תְּהִלָּה לָאֵל בִּילֶעט (רישיון) מֵחָדָשׁ. וּבְדַעְתִּי לִנְסֹעַ אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם בְּיוֹם מָחָר אַחַר חֲצוֹת יוֹם, וְדַעְתִּי חָזָק לִבְלִי לְעַכֵּב יוֹתֵר, וַה' יַעֲזֹר לִי בְּחַסְדּוֹ לִסַּע לְמָקוֹם שֶׁאֶסַּע לְהִשְׁתַּטֵּחַ בְּמָקוֹם שֶׁאֶשְׁתַּטַּח. אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת אֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל עוֹד עַד הֵיכָן הַדָּבָר מַגִּיעַ, אֲבָל זֶה אֲנִי יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לִסַּע לְשָׁם בְּכָל עֵת, וּבִפְרָט עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא וְהָאָיֹם מְאֹד מְאֹד, וְגַם אֲנִי צָרִיךְ לְעוֹרֵר וּלְחַזֵּק אֶתְכֶם בְּכָל כֹּחִי בְּכָל מִינֵי דִּבּוּרֵי אֱמֶת שֶׁבָּעוֹלָם. שֶׁתִּזְכּוּ גַּם כֵּן לִהְיוֹת שָׁם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם ...

בני החבורה היו נפעמים מהמכתב העוצמתי של ר' נתן. "זה מכתב נפלא ביותר ר' שלמה!" אמר שמואל בהתרגשות. "גם ר' נתן" המשיך שמואל, "אפילו ר' נתן, הבין שיש דברים בקשר לאומן ולציון רבינו הקדוש שהוא לא מבין.. ולמרות שהוא לא הצליח להשיג בשלמות את הגדולה של הציון של רבינו, דבר אחד הוא ידע בבירור... בבירור של אחת משלוש ההלכות היחידות המבוררות.. הוא צריך לנסוע לשם בכל עת, ובפרט על ראש השנה הקדוש והנורא והאיום, והוא צריך בכל כוחו לעורר ולחזק אותנו גם כן להיות שם". בני החבורה הסתכלו על שמואל ביראה דקדושה, וליבם היה נרגש מגדולת העניינים בהם עסקו. הם התמלאו בכיסופים לראש השנה של רבינו הקדוש, והרגישו שהפעם, הפעם הם לא רק מאמינים. הפעם האמונה היא עם דעת. דעת שמשיגה טיפה מן הים העצום שנקרא ראש השנה של רבינו הקדוש. דעת שיודעת שמה שהיא כן השיגה זו רק טיפה.