מוקד האש והאור

רק נראה מה יש לו לומר

שמואל ישב בחדר העבודה הקטן שלו והכין את השיעור למחר. בתור ראש הכולל להלכה על שם מוהר"ן, הוא הכין שיעור שבועי בהלכה, ותיבל אותו בקטעים מתוך ליקוטי הלכות. הפעם השיעור דן בהלכות ברכות, והוא הוסיף חלקים מליקוטי הלכות ברכת הפירות ה'. הוא היה מרוצה מהתוצאה והחליט שהוא השלים את מלאכתו. הוא היה שקוע במחשבות על איך להעביר את השיעור מחר, באיזה טון לדבר ואיך להציג את הדברים, כשצלצול הפלאפון שלו קטע את מחשבתו. "שלמה" הרהר שמואל כשהוא מתבונן על צג הפלאפון. "השעה 22:30.." חשב לעצמו, והרים את משקפיו במעלה אפו. "אבל יש כל כך הרבה חידושים בפגישות שלנו.. טוב, רק נראה מה יש לו לומר..". שמואל הרים את הפלאפון וענה לחברו.

מאירה בכל עולם העשייה

" מה שלומך שמואל? מה אתה אומר, יש לך קצת זמן בשבילי?". שמואל חייך מהצד השני של הקו. "לא כל כך.. אבל זה אף פעם לא הפריע לנו..". שלמה חייך. "טוב, אני מגיע.." אמר בשמחה והתארגן לצאת. שלמה הגיע לאחר זמן קצר לביתו של חברו, כשהוא נושא בידו פנקס ומדי פעם מציץ בו.. "נו.. איפה אנחנו עכשיו בעולמות?" שאל שמואל בחיוך. "שנייה, מה עם יוסי?" שאל שלמה. "אהה, התקשרתי והוא לא ענה.. הוא כנראה יחזור אלי בע"ה". "טוב" משך שלמה בכתפיו, "ניאלץ להסתדר בלעדיו. שמואל.. תקשיב, המשכתי במסע בזמן שלנו.. בשבועות תקס"ז נפטרה אשתו של רבינו, ואז הוא התחיל לדבר איתם על כבוד ה', כל מה שדיברנו פעם שעברה, נכון?". "אכן" הנהן שמואל. "אז אחרי הפסח, בקיץ תקס"ז רבינו חזר מהנסיעה הגדולה לנאווריטש וזאסלאב, וקיבל לצערנו את ההוסט.. הנה תראה".

חיי מוהר"ן קסב

אָמַר שֶׁתֵּכֶף שֶׁבָּא עָלָיו הַהוּסְט תֵּכֶף שֶׁעָשָֹה הַהוּסְט הָרִאשׁוֹן יָדַע מִיָּד שֶׁיִּסְתַּלֵּק וְתֵכֶף הִתְחִיל לְדַבֵּר מֵעִנְיַן הִסְתַּלְּקוּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל הִפְלִיא עִמָּנוּ נִסָּיו הַגְּדוֹלִים מְאֹד שֶׁחַי אַחַר כָּךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹתֵר קְצָת. אַף עַל פִּי כֵן תֵּכֶף בְּקַיִץ תקס"ז שֶׁאָז בָּא עָלָיו הַהוּסְט בִּהְיוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ בְּעֵת חֲזִירָתוֹ מִנְּסִיעָתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁנָּסַע לְנָאוְורִיטְשׁ וְזַאסְלַאב וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְתֵכֶף בְּבוֹאוֹ לְבֵיתוֹ מִנְּסִיעָתוֹ הַנַּ"ל הִתְחִיל לְדַבֵּר מֵעִנְיַן הִסְתַּלְּקוּתוֹ ... וְנָסַע אָז עַל הָאוֹקְרַיינֶע כְּדַרְכּוֹ שֶׁהָיָה נוֹסֵעַ תָּמִיד לִטְשֶׁערִין עַל שַׁבַּת נַחֲמוּ, וּבַדֶּרֶךְ בִּקְהִלַּת לַאדִיזִין דִּבֵּר עִם אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁיֵּשׁ שָׁם, שֶׁהוּא מֻכְרָח לְהִסְתַּלֵּק ... וּמֵאוֹתוֹ הַזְּמַן וָהָלְאָה דִּבֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיַן הִסְתַּלְּקוּתוֹ, וְדִבֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיַן קִבְרוֹ. וְגִלָּה דַּעְתּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים בְּכַמָּה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ עַל קִבְרוֹ תָּמִיד לוֹמַר תְּהִלִּים עַל קִבְרוֹ וְלִלְמֹד שָׁם וּלְהַרְבּוֹת שָׁם בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, וְדִבֵּר עִם כַּמָּה אֲנָשִׁים מֵעִנְיָן זֶה. ...

שמואל הנהן, והרים גבותיו בהתפעלות. "כן.. זה כבר מראה שכל עניין ההסתלקות והקבר היה חשוב מאד לרבינו.. רבינו לא סתם ירבה בדיבור על משהו.. כתוב כאן שהוא גילה את דעתו כמה פעמים, בכמה מיני לשונות, ודיבר עם כמה אנשים מעניין זה. בהחלט אפשר לומר שזה חיזק את שאר האבנים בבנין שר' נתן בנה בקשר לאומן ראש השנה". שלמה חייך בסיפוק. "שנייה, חיפשתי עוד ומצאתי מה רבינו אמר לאנשים מלאדיזין".

חיי מוהר"ן קצז

... זֶה סָמוּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִלָּדִזִין שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעֵת שֶׁדִּבֵּר עִם אַנְשֵׁי לָדִזִין מֵעִנְיַן הַחוֹלַאַת שֶׁלּוֹ בִּתְחִלָּתוֹ שֶׁמֻּכְרָח לְהִסְתַּלֵּק עַל יְדֵי זֶה וְדִבֵּר אָז מֵעִנְיַן קִבְרוֹ כַּמְבֹאָר קְצָת מִזֶּה לְעֵיל אָז אָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן אֲנִי רוֹצֶה לִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם וְאַתֶּם תָּבוֹאוּ עַל קִבְרִי וְכוּ' (וְזֶה הַדִּבּוּר יָקָר בְּעֵינַי מְאֹד מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ זֶה הַלָּשׁוֹן בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר אֲנִי רוֹצֶה לִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם, כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת תְּלוּיִים בָּזֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר בֵּינֵינוּ):

שמואל הביט בספר והרהר בדבריו של שלמה ארוכות. "תשמע, וודאי שזה מחזק את כל עניין הציון.. אבל יש כאן עוד עומק, אלה לא דברים פשוטים.. צריך להבין למה רבינו התכוון.. להישאר ביניכם.. זו לשון מעניינת.." אמר שמואל והרהר. "אתה יודע מה?" לפתע אמר, "זה מזכיר לי את תורה ז' תניינא!". שלמה הביט על שמואל בעניין. שמואל החזיר לו מבט, הנהן, וניגש מיד לספריית העץ כדי להוציא משם את העותק שלו של ליקוטי מוהר"ן. "הנה" אמר שמואל והתחיל להקריא.

ליקו"מ תורה ז' תניינא אות ד'

וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִסְתַּלֵּק, וְהַנְּשָׁמָה עוֹלָה וּמִתְדַּבֶּקֶת בְּמָקוֹם שֶׁעוֹלָה, בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, אֵין זֶה תַּכְלִית וּשְׁלֵמוּת, שֶׁתִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה רַק דְּבוּקָה לְמַעְלָה. רַק עִקָּר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל הַנְּשָׁמָה הִיא, שֶׁבְּעֵת שֶׁהִיא לְמַעְלָה תִּהְיֶה לְמַטָּה גַּם כֵּן. עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה, בֵּן אוֹ תַּלְמִיד, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר דַּעְתּוֹ לְמַטָּה גַּם כֵּן בְּעֵת שֶׁנִּסְתַּלֵּק לְמַעְלָה ...

"כן!" אמר שלמה בהתרגשות," כנראה רבינו התכוון לזה!". שמואל הנהן. "אבל.. כאן מדובר על בן או תלמיד.. לא על הציון. אז למה רבינו אמר 'אתם תבואו על קברי'?". שלמה עצר להרהר בדבר. שניהם הסתכלו לעבר הספה עליה יוסי נהג להתרפק. "אולי תתקשר ליוסי עוד פעם?". שמואל הנהן וצלצל שוב. "עדיין לא עונה..". שלמה כיווץ את שפתיו והביט מטה באכזבה. "אל תתייאש!" אמר שמואל, "יש לי רעיון.. אנחנו יכולים לעבור על כל הליקוטי הלכות של תורה ז' תניינא.. זה לא הרבה, רק נרפרף בעין ונראה אם יש משהו שקשור..". שלמה הביט בשמואל עם זיק של תקווה בעיניו. "אני מוכן..". שמואל הוציא את ספרי ליקוטי ההלכות מהספרייה, הסתכל במפתח שנמצא בסוף העותק שלו של ליקוטי מוהר"ן, וחילק את העבודה ביניהם. שני החברים החלו לדפדף בהלכות השונות, כאשר הם מתאמצים למצוא רמז בדבריו של ר' נתן. בעוד המחוג בשעון שמעליהם התקדם לקראת חצות, שני החברים המשיכו להתקדם בספרים שמולם, עייפים אך נחושים. שמואל המשיך בהלכות שהוא היה צריך לעבור עליהן, ושלמה תפס כרך אורח חיים ב', והתחיל לעיין בהל' נטילת ידיים לסעודה ו'. מוחו התחיל להתפזר, והוא התקשה להמשיך להתרכז בהלכה.. בעוד שמואל מאמץ את עיניו מול ההלכות, שלמה התחיל לשחק בעמודים בכרך שבידו, כדי לא להירדם. לפתע תפסו את עיניו מילותיו של ר' נתן בהלכות סעודה ה', כמה דפים אחרי איפה שהוא היה אמור לקרוא. "צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַשָּׁלֵם. וְצָרִיךְ שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה עִם הַפַּת. וְעִנְיַן הַבִּצּוּעַ שֶׁכָּל דִּינֵי בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא כִּנּוּ עַל שֵׁם הַבּוֹצֵעַ.". "מעניין" חשב לעצמו שלמה, וידיו המשיכו לשוטט בהמשך ההלכה. "מה אני עושה, אנחנו צריכים לעבור על ההלכות.." חשב בליבו, אך מוחו המשיך לשוטט הלאה בהלכה. לפתע תפס את עיניו המשפט "וְעִקַּר גְּדֻלַּת מַעֲלַת הַצַּדִּיק הִוא שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה לְמָקוֹם שֶׁנִּסְתַּלֵּק. יִהְיֶה לְמַטָּה גַּם כֵּן לְהַמְשִׁיךְ הֶאָרָה לְכָל דָּרֵי מַטָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ז, עַיֵּן שָׁם) כִּי הֶאָרַת נֶפֶשׁ הַצַּדִּיק נִשְׁאֶרֶת עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וּמְאִירָה בְּכָל הָעוֹלַם הָעֲשִיָּה". "מה?" ניער שלמה את ראשו. "תורה ז' תניינא? זאת בכלל הלכה על תורה יד קמא!". שמואל הרים את עיניו מהספר, ומיהר לעבר שלמה. שלמה קירב את הספר לשמואל כדי שגם הוא יוכל לקרוא, ושניהם קראו מלשונו של ר' נתן.

ליקו"ה או"ח הל' בציעת הפת ה"ה אות ל', לא

וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת הַנּוֹסְעִים וְהוֹלְכִים עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, כִּי הַצַּדִּיק שֶׁעָסַק כָּל יָמָיו בְּתוֹרַת חֶסֶד, דְּהַיְנוּ שֶׁלָּמַד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמְּדָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁהָיָה מְעוֹרֵר שָׁרְשֵׁי נַפְשׁוֹת יִשְרָאֵל שֶׁבַּתּוֹרָה. שֶׁעַל יְדֵי זֶה רַבִּים הֵשִׁיב מֵעָווֹן וְהִגְדִּיל כְּבוֹד ה' יִתְבָּרַךְ וְכוּ' כַּנַּ"ל, זֶה הַצַּדִּיק אֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק עֲדַיִן הוּא עוֹסֵק בָּזֶה לְהַחֲזִיר כָּל הָעוֹלָם לְמוּטָב עַל יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיךְ עַל כָּל אֶחָד הֶאָרָה מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ שֶׁבַּתּוֹרָה, כִּי כָּל צַדִּיק כְּפִי חֶלְקוֹ בַּתּוֹרָה. ... כִּי כָּל הַתּוֹרָה שֶׁהִיא כְּלַל נִשְׁמוֹת יִשְרָאֵל כְּלוּלָה בְּנֶפֶשׁ הַצַּדִּיק כַּיָּדוּעַ. וְעִקַּר גְּדֻלַּת מַעֲלַת הַצַּדִּיק הִוא שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה לְמָקוֹם שֶׁנִּסְתַּלֵּק. יִהְיֶה לְמַטָּה גַּם כֵּן לְהַמְשִׁיךְ הֶאָרָה לְכָל דָּרֵי מַטָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ז, עַיֵּן שָׁם) כִּי הֶאָרַת נֶפֶשׁ הַצַּדִּיק נִשְׁאֶרֶת עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וּמְאִירָה בְּכָל הָעוֹלַם הָעֲשִיָּה, כַּמְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל. נִמְצָא, כְּשֶׁבָּאִים עַל קִבְרוֹ שֶׁשָּׁם הֶאָרַת נַפְשׁוֹ שֶׁנִּסְתַּלְּקָה לְשָׁם עִם כָּל הַתּוֹרָה שֶׁעָסַק בָּהּ כָּל יָמָיו לְלַמֵּד לַאֲחֵרִים עַל יְדֵי שֶׁהָיָה מְעוֹרֵר בְּתוֹרָתוֹ שָׁרְשֵׁי נִשְׁמוֹת יִשְרָאֵל שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּשֶׁבָּאִים לְשָׁם מַמְשִׁיכִים עַל עַצְמוֹ הֶאָרָה מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ שֶׁבַּתּוֹרָה, כִּי שָׁם כְּלוּלִים כָּל נַפְשׁוֹת יִשְרָאֵל שֶׁשָּׁרְשָׁם בַּתּוֹרָה וְכַנַּ"ל. שֶׁעַל יְדֵי זֶה חוֹזְרִים לְמוּטָב כַּנַּ"ל ... וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה (בָבָא קַמָּא יז), וְכָבוֹד עָשוּ לוֹ בְּמוֹתוֹ. שֶׁהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ וְהִנִּיחוּ סֵפֶר תּוֹרָה עַל קִבְרוֹ וְאָמְרוּ, קִיֵּם זֶה וְכוּ'. ... לְהוֹרוֹת שֶׁקִּיּוּם יְשִׁיבוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה הַכֹּל בָּנוּי וּמְיֻסָּד עַל קִבְרוֹ, כִּי מִשָּׁם מֵאִיר הֶאָרַת שָׁרְשֵׁי הַנִּשְׁמוֹת יִשְרָאֵל שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁעָסַק בָּזֶה כָּל יָמָיו כַּנַּ"ל. ...

"אני לא מאמין" הניד שמואל את ראשו בפליאה. "יגעת ומצאת תאמין..". שלמה חייך. "כתוב כאן חידוש נורא.. רבינו הרי מדבר בתורה ז' תניינא על בן ותלמיד, אבל כאן ר' נתן בכלל אומר ש-'הכל בנוי ומיוסד על קברו'! כל מה שהבן והתלמיד מקבלים את הארת התורה שלהם, הם מקבלים מהציון!!". שלמה הנהן ביראה לעבר שמואל. שמואל הביט על שלמה בסיפוק, אך לפתע חש את העייפות מתגברת עליו. הוא נזכר בשיעור שעליו להעביר מחר, והפנה מבטו אל עבר השעון שהיה תלוי מעל ראשו של שלמה. שלמה הניף מבט גם כן, ופנה אל שמואל. "אוי, יש לך שיעור מחר..". שמואל חייך בהתנצלות. "טוב, אני באמת צריך כבר ללכת לישון.. בוא נקבע מחר אחרי השיעור, יהיה לי יותר זמן פנוי". שלמה הנהן, וטפח על שכמו של חברו. "הספקנו הרבה.. אנחנו בדרך. ניפגש מחר בע"ה" אמר ועשה את דרכו אל מחוץ לביתו של שמואל.

מוקד האורה לעולם

שלמה חיכה לחברו מחוץ לחדר בו הוא העביר את השיעור. הוא חיכה שהשיעור יסתיים, וכשאחרון האברכים יצא, הוא נכנס וראה את שמואל ישוב על הכיסא ומסדר את רשימותיו. "שלמה! לא יכולת לחכות..". שלמה חייך. "תשמע, אחרי שסיימנו אתמול בלילה, לא יכולתי לעזוב את הנושא, והייתי חייב לבדוק בעוד כמה ספרים.. תראה מה מצאתי בפרפראות לחכמה".

פרפראות לחכמה סימן ז' אות כו

אמר המחבר שמעתי מאבי ז"ל ששמע מגדולי המקורבים של רבינו ז"ל, שהבינו מרמיזותיו הקדושים של רבינו ז"ל, שבזה המאמר הקדוש סמך ידיו על הר"ר נתן ז"ל שהוא יהיה המוציא והמביא בכל עניניו הקדושים של רבינו ז"ל לאחר פטירתו, כמו שראינו בעינינו שכן היה שכל עיקר קיום השארתו הקדושה של רבינו ז"ל לנצח היה רובו ככולו כמעט רק על ידי הר"ר נתן ז"ל כידוע ולעניות דעתי רימז רבינו ז"ל במה שמבאר בסוף המאמר ברמז בענין קבורתו של משה ומענין ויהושע בן נון וכו' כי סמך משה את ידיו עליו, לענין שקיום ההשארה הקדושה של הדעת הקדוש שלו שצריכין להאיר אותה לנצח בבנים ותלמידים וכמו שאמר בפירוש קודם שאמר המאמר הנ"ל ... ורימז כאן שעיקר הארת דעתו הקדושה לאחר פטירתו הוא על ידי קדושת קברו הקדוש ...

שמואל החזיק בספר בהתפעלות והביט שוב במילים הקדושות. "זה בדיוק מה שחידשנו מדבריו של מוהרנ"ת! עיקר הארת דעתו הקדושה, עיקר ההשארה של הצדיק היא על ידי קברו..". שלמה חייך. בינתיים נכנס אברך עם טלית על ראשו לחדר השיעורים והתחיל להתנועע בתפילה. היה זה יעקב, אחד מהאברכים. יעקב תפס פינה והחליף במהירות פתקים בצבעים שונים, וחוברות מחוברות שונות. שלמה הסתכל בחטף לכיוונו של יעקב, ומיד חייך. "אה יעקב.." אמר בשקט לחברו. "איך הוא אוהב את התפילות של הרב..". "כן" שמואל חייך. "תשמע, מעבר לחידוש של השארת דעתו של רבינו הקדוש, יש כאן עוד חידוש נורא..". שלמה הקשיב בעניין. "תראה מה ר' נתן כותב, 'כִּי הֶאָרַת נֶפֶשׁ הַצַּדִּיק נִשְׁאֶרֶת עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וּמְאִירָה בְּכָל הָעוֹלַם הָעֲשִיָּה'!!..". יעקב הטה את אוזנו בעקבות דבריו הנרגשים של שמואל, אבל המשיך להיות דבוק בחוברת שבידו. "תשמע, פעם ראשונה שאני שם לב לעניין כזה.. מאירה בכל עולם העשייה.. הלוואי שהיינו יכולים להבין יותר בעניין הזה..". שלמה הנהן בהתרגשות, כשלפתע יעקב ניגש אליהם בהססנות. "אממם.. אפשר שנייה להפריע?". שמואל הביט באברך הדבוק בבוראו. "כן, למה לא, בסה"כ בשיחת חברים כאן..". יעקב חיטט בתיק שהיה תלוי על כתפו, והוציא משם ספר 'תפילה לעני - ציון רבינו הקדוש'. "הנה" פתח את הספר והראה לשני החברים, "גם הרב כותב את זה".

תפילה לעני – ציון רבינו הקדוש – תפילה מד

אנא רחום וחנון, כל יכול, אשר ממך לא יבצר מזימה, האר עיני באורות האין סוף, שבמקום הקדוש והנורא הזה, שממנו בוקעת האורה לעולם, לראות מסוף העולם ועד סופו ...

שמואל הסתכל בעניין רב בספר החום והקטן שהחזיק יעקב. "יעקב.. אתה בכלל בכלל לא מפריע.. כתוב כאן בדיוק מה שכתוב בליקוטי הלכות! אבל חבל, בדרך כלל יש הערות עם מקורות, וכאן לא שמו הערה..". יעקב חשב לרגע, ואז לקח את הספר מידיו של שמואל, דפדף אחורה כמה דפים והחזיר אותו כשהוא מצביע על תפילה אחרת.

תפילה לעני – ציון רבינו הקדוש – תפילה כו

אנא רחום וחנון, כל יכול, אשר לא יבצר ממך מזימה, זכני להתכלל במוקד האש^18^ והאור^133^, היוקד באין סוף שלהבות, שהן מקור השמחה והצהלה, אור הצחצחות^206^ בלי ראשית וסוף^207^ ...

שמואל הסתכל על התפילה בשמחה, ומיהר לדפדף להערות שבסוף הספר. הוא עיין כמה דקות כשלפתע אורו עיניו. "שלמה, תראה, יש לנו כיוון היכן לחפש!".

תפילה לעני – ציון רבינו הקדוש – מראי מקומות וביאורים קצרים - הערה 133

ליקוטי הלכות יו"ד הל' בהמה וחיה טהורה ה"ד אות ל': "אור הצדיק האמת שהוא עיקר אור המאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה, וכל האורות שבעולם כולם נמשכים ממנו".

שמואל מיד ניגש לספרייה בחדר הלימוד בו הם נמצאו, שלף משם את ליקוטי הלכות יו"ד כרך א', והתחיל לעיין בדברי ר' נתן. "איך הרב למד שהציון הוא מוקד האור.." מלמל לעצמו והמשיך לסרוק את הדפים שמולו. שלמה חיכה והביט על שמואל בסבלנות, ואפילו יעקב פסק מתפילתו מרוב סקרנות. לפתע שמואל התעכב על פיסקה מסוימת בדברי מוהרנ"ת. "איזה חידושים.. איזה חידושים.." התחיל למלמל לעצמו. "מה? מה אתה קורא שם?" אמר שלמה ומיהר להתקרב לחברו. "הנה" אמר שמואל וקירב את הספר לשלמה וליעקב שהצטופף גם הוא.

ליקו"ה יו"ד הל' סימני בהמה וחיה טהורה ה"ד אות ו'

... כִּי גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, כִּי יְמֵי חַיֵּיהֵם שֶׁל הַצַּדִּיקִים כָּל יְגִיעָתָם וְטִרְחָתָם לְגַלּוֹת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בָּעוֹלָם, לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ, אֲבָל מֵעֹצֶם הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, וּבִפְרָט עֹצֶם הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ עַל הַצַּדִּיק בְּעַצְמוֹ וַאֲנָשָׁיו, עַל יְדֵי זֶה נִתְבַּלְבֵּל הָאֲוִיר שֶׁל הָעוֹלָם וְאֵין שׁוֹמְעִין וְאֵין רוֹאִין כְּלָל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים וְהַנִּפְלָאִים שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, רַק זְעִירִין אִנּוּן אֲשֶׁר נִשְׁמָע לְאָזְנֵיהֶם מְעַט מִנְּעִימַת דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים. אֲבָל הַצַּדִּיק מִתְיַגֵּעַ בְּכַמָּה יְגִיעוֹת לְטוֹבַת יִשְֹרָאֵל וּמִתְגַּלְגֵּל עִמָּנוּ בְּכַמָּה גִּלְגּוּלִים וּמִשְׁתַּדֵּל בְּכַמָּה עֵצוֹת וְתִקּוּנִים בְּאֹפֶן שֶׁיִּזְכּוּ כָּל יִשְֹרָאֵל וְכָל הַטּוֹב הַנִּמְשָׁךְ מִנִּשְׁמַת יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, שֶׁכֻּלָּם יִשְׁמְעוּ דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְיָשׁוּבוּ לַה' יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת. וְאֵינָם מִסְתַּלְּקִים מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁזּוֹכִין בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתָם לְקַדֵּשׁ אֶת אֲוִיר הָעוֹלָם בִּקְדֻשָּׁה נִפְלָאָה כָּזֹאת עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ לְשׁוּם מַחֲלֹקֶת וּלְשׁוּם רוּחַ סְעָרָה לְבַלְבֵּל הָאֲוִיר, רַק דִּבּוּרֵיהֶם יֵלְכוּ וְיִתְפַּשְּׁטוּ בָּעוֹלָם לַמֶּרְחַקִּים בִּבְחִינַת יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּדְמֶה שֶׁהָרוּחַ סְעָרָה וְהַמַּחֲלֹקֶת גָּדוֹל בִּשְׁעָתוֹ, אֲבָל הוּא רַק לְפִי שָׁעָה. וְסוֹף כָּל סוֹף יִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת וּשְֹפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְכוּ'. וּכְמוֹ שֶׁרוֹאִין קְצָת בַּחוּשׁ גַּם עַתָּה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין עַל הַצַּדִּיקִים כְּמוֹ שֶׁחוֹלְקִין גַּם לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתָם. כִּי בִּמְדִינַת לִיטָא וּבִשְׁאָר מְדִינוֹת נִמְצָאִים עֲדַיִן מִתְנַגְּדִים רַבִּים עַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, בְּעַצְמוֹ מִכָּל שֶׁכֵּן עַל תַּלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְכֵן עֹצֶם הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁעַל רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁקָט כְּלָל. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן דְּבָרָיו וְכָל דִּבְרֵי הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים חַיִּים וְקַיָּמִים לָעַד וְיֹאבְדוּ הַמִּתְנַגְּדִים וְאֶלֶף כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. וְדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה לֹא יִתְבַּטֵּל. וְגַם עַתָּה נִמְצָאִים בְּכָל עֵת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים הַמַּכִּירִים הָאֱמֶת וְקוֹנִים סְפָרָיו וּמְחַפְּשִֹים אַחֲרֵיהֶם כַּמַּטְמוֹנִים וְשׁוֹמְעִים דְּבָרָיו דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים. וְרוֹאִים וּמְבִינִים מְעַט עֹצֶם נִפְלְאוֹת קְדֻשַּׁת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְכוּ' וְכוּ'. כִּי גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, כִּי בִּשְׁעַת הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק נֶאֱמַר, "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". 'שָׁלוֹם' דַּיְקָא, כִּי נִשְׁמָתוֹ בִּבְחִינַת שָׁלוֹם, כִּי הַנְּשָׁמָה הוּא בְּחִינַת אֲוִיר וְרוּחַ קָדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ בְּאַפָּיו" בְּחִינַת אָכֵן רוּחַ הוּא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת וְכוּ' וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ שֶׁיּוֹצֵאת נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וְהַנֶּפֶשׁ נִשְׁאֶרֶת בְּזֶה הָעוֹלָם עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בַּכְּתָבִים), עַל יְדֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ כָּל אֲוִיר הָעוֹלָם בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁמָעִין דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים לַמֶּרְחַקִּים תָּמִיד כַּנַּ"ל. ...

וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁצְּרִיכִין לֵילֵךְ עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים, כִּי בִּמְקוֹם קִבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים שֶׁשָּׁם מֵאִיר רְשִׁימוּ שֶׁל נַפְשָׁם הַקְּדוֹשָׁה, בְּוַדַּאי שָׁם הוּא בְּחִינַת אֲוִיר הַנָּח וְהַזַּךְ בְּיוֹתֵר וְכַנַּ"ל. ... וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לִשְׁמֹעַ קוֹל דִּבְרֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַזֶּה כָּל מַה שֶּׁדִּבֵּר כָּל יָמָיו, שֶׁכָּל דִּבּוּרָיו הָיָה לְהַמְשִׁיךְ אֱמוּנָה בָּעוֹלָם. וְעַל יְדֵי זֶה נִזְכָּר הַטּוֹב שֶׁבּוֹ וְחוֹזֵר לְמַעֲלָתוֹ. וְעַל כֵּן טוֹב לִלְמֹד שָׁם עַל קֶבֶר הַצַּדִּיק מֵחִדּוּשֵׁי תּוֹרָתוֹ שֶׁחִדֵּשׁ. וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל שֶׁעַל כָּל קֶבֶר שֶׁל כָּל תַּנָּא אוֹ נָבִיא אוֹמְרִים אֵיזֶה פְּסוּקִים אוֹ מַאֲמָרִים שֶׁל אוֹתוֹ הַנָּבִיא אוֹ הַתַּנָּא. וּכְבָר נִדְפַּס שָׁם עַל זֶה סֵפֶר אֶחָד מְלֻקָּט מִמַּאֲמָרִים שֶׁל הַתַּנָּאִים הַקְּבוּרִים לוֹמַר אוֹתָם עַל קִבְרָם, כִּי שָׁם עַל צִיּוּן קִבְרָם הַקָּדוֹשׁ מְסֻגָּל מְאֹד לְלִמּוּד תּוֹרָתָם הַקְּדוֹשָׁה, כִּי שָׁם יִזְכֶּה לִשְׁמֹעַ דִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים, כִּי שָׁם בְּחִינַת אֲוִיר הַנָּח וְהַזַּךְ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה נִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם בְּלִבּוֹ וְיָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ.

שלמה הביט באושר על יעקב, ולפתע פרש את זרועותיו ונתן לו חיבוק גדול. יעקב המופתע הסמיק וחייך. "טוב, תודה, תודה..". "יעקב.. אשריך!!" אמר שמואל. "בזכותך אנחנו מבינים עוד קצת את דברי רבינו!". יעקב הסמיק. "כתוב כאן שלמה, שעל ידי שהנפש נשארת בזה העולם על קברו הקדוש, כל העולם מתקדש בקדושה גדולה!! וביותר על קברו, שם אפשר בשלמות לשמוע את דבריו הקדושים!! כך רבינו יישאר עם תלמידיו, על ידי שהם יבואו על קברו!!!". שלמה חייך ונאנח אנחת רווחה. "יש כאן מנוראות נוראות נפלאות סודות הבריאה שלמה!" אמר שמואל בהתרגשות. "הישארות נפש הצדיק על קברו מקדשת את אויר העולם כולו!! מאירה את כל עולם העשייה!!". שלמה הביט ביראת קודש על שמואל. "הלוואי שהייתי מבין יותר את הסוד הזה.." אמר שמואל בכיסופים.. שלמה ויעקב הנהנו והצטרפו אליו בליבם.

לפתע הפלאפון של שמואל צלצל. "כן?" ענה שמואל. "חיפשתם אותי?" ענה קולו של יוסי מהצד השני של הקו. "אני בדרך כלל מקפיד שיקבעו פגישה מראש, אבל המקרה שלכם באמת דחוף..". שמואל צחק מהצד השני של הקו. "יוסי! מה שלומך? אל תשאל מה אנחנו עוברים כאן..". "אתה לא צריך להגיד לי.." אמר יוסי בטון ידעני ומודאג. "אני יודע שאתם מתעקשים להמשיך במסע שלכם, ומסרבים בכל תוקף ליהנות אפילו קצת מהחיים.. מה אני יכול לעשות.. כמה אני יכול לדבר.. אבל לפחות אני יכול לבוא וקצת לרומם את המצב.. בתנאי שהכיבוד עליך כמובן!". "בוודאי, בוודאי.. אנחנו כאן איפה שאני מעביר את השיעורים שלי, אתה מוזמן לבוא, תביא איזה כיבוד שאתה רוצה ואני אחזיר לך". "סגור" אמר יוסי ומיהר לטפס על האופניים החשמליות שלו. שמואל הביט בשני האברכים שנמצאו איתו בחדר. "אפילו משה רבינו היה צריך הפסקה בין פרשה לפרשה.. נכין כוס קפה בינתיים?" שלמה הנהן בחיוך, ויעקב הנהן גם הוא תוך כדי שפיו ממשיך לנוע בתפילה.

נפשו קשורה בגופו

שלושת האברכים עמדו ליד פינת הקפה, כשיוסי הגיע עם הבטרייה של האופנייים החשמליות בידו. הוא העיף מבט על יעקב שהתפלל בפינה. "אוי.. את הכי צדיק הבאתם לי עכשיו.. אני לא יכול על כולכם, זה לא כוחות..". שלמה ושמואל צחקו, ויעקב הרים גבותיו ובלע את רוקו. "אל תדאג יעקב, יוסי בחור טוב, אתה תתרגל אליו" אמר שלמה והניח את ידו על שכמו של יעקב. יעקב הנהן והמשיך למלמל. שמואל ניגש אל יוסי, שחיפש שקע להטענה. "תראה יוסי.. אנחנו כאן עלינו על ליקוטי הלכות עם חידושים לא מהעולם הזה.. הוא כותב שנפש הצדיק שנשארת על קברו מאירה בכל עולם העשייה! ושעל קברו הדיבורים שלו נשמעים ביותר.. זה מסביר לנו את מה שהוא אמר לאנשים בלאדיזין, 'אֲנִי רוֹצֶה לִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם וְאַתֶּם תָּבוֹאוּ עַל קִבְרִי', כי עיקר השארת הדעת של הצדיק היא על ידי קברו!..". יוסי הקשיב בחצי אוזן לדבריו של שמואל. "אה, הנה, מצאתי" אמר וחיבר את הבטרייה לשקע שמצא. "טוב" פנה אל שמואל, "דבר ראשון, יש לי כאן פופקורן, דוריטוס וקרטיבים, הכל עלה 58 שקל, פלוס שכר טירחה, והוצאות בית משפט, זה יוצא 70 עגול". אמר יוסי והושיט ידו לעבר שמואל. "בבקשה, בבקשה" חייך שמואל והוציא מכיסו שני שטרות של חמישים ועשרים, אותם הושיט לידו הפתוחה של יוסי. "יפה.." אמר יוסי והתחיל לפזר בצלחות את הפופקורן והדוריטוס. "אנחנו במירוץ נגד הזמן חבר'ה, הקרטיבים נמסים, ואף אחד לא אוהב לאכול מלוח אחרי מתוק..". יעקב ושלמה הסתכלו אחד על השני, וניגשו אל הצלחות. "יישר כח גדול יוסי.. אבל מה אתה אומר על מה שאמרתי? אנחנו רוצים להבין איך זה קשור לראש השנה, ולזה שצריכים להגיע לרבינו..". יוסי הביט על שמואל וחשב לכמה רגעים. "מה אמרת? שמאיר בעולם העשיה? תן לי רגע לחשוב.." יוסי כיווץ את גבותיו ונקש באצבעותיו. שלמה עצר לרגע עם החטיפים והסתכל על יוסי בציפייה והתרגשות. "די שלמה! אתה מפריע לי להתרכז עם האורות שלך!". "מחילה, מחילה" אמר שלמה וחזר לחטיפים. יעקב הסתכל בעניין על ההתרחשויות. "מאיר בעולם העשייה... מאיר בעולם העשייה.. שנייה, ניסית הלכות קעקע ג'? יש דיבורים על זה..". שמואל חייך חיוך ניצחון וניגש לספרייה. יעקב הסתכל בתמיהה על ראש הכולל ששואל שאלות את הנער בן השבע עשרה. שלמה טפח על שכמו של יעקב. "לאט לאט מתרגלים.." אמר והנהן באיטיות. שמואל פתח את כרך א' של יורה דעה, והתחיל לעיין. החברים המשיכו לאכול וחיכו ששמואל יסיים לעיין בספר. "הנה!" אמר שמואל. "תבורך משמים יוסי! הנה תשמעו.." אמר והתחיל להקריא להם.

קרחה וכתובת קעקע ג' אות ג'

... וְזֶה בְּחִינַת הֶסְפֵּד עַל סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהוּא מוֹעִיל לַתְּשׁוּבָה מְאֹד מְאֹד, כִּי עַל יְדֵי הַהֶסְפֵּד וְהַהִשְׁתַּטְּחוּת עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיק וּבוֹכֶה וּמִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד עַל שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַצַּדִּיק, ... עַל יְדֵי זֶה מְעוֹרֵר נִשְׁמַת הַצַּדִּיק וְחוֹזֵר וּמִתְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ בְּגוּפוֹ, כַּיָּדוּעַ, שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת הִשְׁתַּטְּחוּת, כִּי גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם וְהַצַּדִּיקִים בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים. וְהַכְּלָל, שֶׁעַל יְדֵי הַהֶסְפֵּד וְהַהִשְׁתַּטְּחוּת חוֹזְרִין וּמַמְשִׁיכִין הֶאָרַת הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה לְמַטָּה. וְנִתְקַשֵּׁר בְּיוֹתֵר הַנְּשָׁמָה בְּהַגּוּף הַנִּפְטָר וְחוֹזֵר וְנִמְשָׁךְ שָׁלוֹם כַּנַּ"ל. וְזֶה הַשָּׁלוֹם, דְּהַיְנוּ הֶאָרַת וְהִתְקַשְּׁרוּת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף לְאַחַר הַהִסְתַּלְּקוּת הוּא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר מֵהַשָּׁלוֹם וְהַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁהָיָה בַּחַיִּים חַיּוּתוֹ, כִּי כָּל מַה שֶּׁהַפֵּרוּד וְהַהַרְחָקָה הוּא בְּיוֹתֵר. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁנִּתְהַפֵּךְ וְנִתְחַבְּרִין יַחַד, אֲזַי הַשָּׁלוֹם גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, כִּי עִקַּר הַשָּׁלוֹם הוּא בֵּין שְׁנֵי הֲפָכִים כַּנַּ"ל. וְכָל מַה שֶּׁהַשְּׁנֵי הֲפָכִים רְחוֹקִים בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ כֵן הַשָּׁלוֹם גָּדוֹל וְיָקָר יוֹתֵר כְּשֶׁחוֹזְרִים וּמִתְחַבְּרִים בְּיַחַד. וְעַל כֵּן אַחַר הַהִסְתַּלְּקוּת, שֶׁאָז הַנְּשָׁמָה רְחוֹקָה מֵהַגּוּף ומֵעוֹלָם הַזֶּה בְּתַכְלִית הָרִחוּק, וּבִפְרַט נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל הַגָּבֹהַ בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ מִסְתַּלֶּקֶת וְעוֹלָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁעוֹלָה. וְהַגּוּף נִקְבָּר בְּתוֹךְ הָאָרֶץ כַּמָּה אַמּוֹת. נִמְצָא, שֶׁעַכְשָׁיו הַנְּשָׁמָה רְחוֹקָה מֵהַגּוּף בְּתַכְלִית הָרִחוּק וְעַל כֵּן הַשָּׁלוֹם גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, וְעַל כֵּן גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, כִּי עַכְשָׁיו הַשָּׁלוֹם בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל. וְיֵשׁ לוֹ כֹּחַ עַכְשָׁיו לְהַמְשִׁיךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר מִבְּחַיָּיו עַל יְדֵי הַפְלָגַת הַשָּׁלוֹם שֶׁזּוֹכֶה עַכְשָׁיו בִּבְחִינַת יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְכוּ'. ... כִּי עִקָּר הוּא הַשָּׁלוֹם שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְקַשְּׁרוּת וְהֶאָרַת הַנְּשָׁמָה בְּהַגּוּף אַף לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּת בְּיֵתֶר שְֹאֵת וְיֵתֶר עֹז, כִּי בֶּאֱמֶת הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת לַמָּקוֹם שֶׁמִּסְתַּלֶּקֶת, אַף עַל פִּי כֵן, עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁתִּהְיֶה לְמַטָּה גַּם כֵּן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בְּסִימָן ז לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא, כִּי, אַדְּרַבָּא, מֵחֲמַת גֹּדֶל הַפְלָגַת מַעֲלָתוֹ הָעֲצוּמָה וְהַנּוֹרָא וְהַגָּבֹהַּ מְאֹד מְאֹד, עַל כֵּן הוּא יָכוֹל לְהוֹרִיד עַצְמוֹ לְמַטָּה לְמַטָּה יוֹתֵר וּלְהַגְבִּיהַּ וּלְהָרִים אֲפִלּוּ הַנְּמוּכִים וְהָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד בְּתַכְלִית הָרִחוּק בְּיוֹתֵר, כִּי מֵעֹצֶם הַשָּׁלוֹם שֶׁזּוֹכֶה עַכְשָׁיו כַּנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לְקַשֵּׁר וּלְהַמְשִׁיךְ כֻּלָּם לַה' יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ הָרְחוֹקִים מִן הַקְּדֻשָּׁה מְאֹד מְאֹד.

שלמה הקשיב בעניין והניד ראשו. "איזה חידוש! על ידי ההשתטחות הנשמה של הצדיק מאירה בגוף!!". "כן", המשיך שמואל, "והוא ממשיך".

קרחה וכתובת קעקע ג' אות ד'

וְעַל כֵּן הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לְהַרְבּוֹת לֵילֵךְ עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, ... וְעַל יְדֵי שֶׁכָּל אֶחָד בָּא עַל קֶבֶר הַצַדִּיק הָאֱמֶת, עַל יְדֵי בְּכִיָּתוֹ וּתְפִלָּתוֹ, שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמִתְחַנֵּן שָׁם, עַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר וּמְעוֹרֵר בְּיוֹתֵר נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וּמֵאִיר בְּיוֹתֵר לְמַטָּה בְּזֶה הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כִּי צַדִּיקַיָּא שְׁכִיחֵי יַתִּיר בְּהַאי עָלְמָא בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְנִתְקַשֵּׁר נִשְׁמַת הַצַּדִּיק בְּיוֹתֵר בְּזֶה הָעוֹלָם וְנִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל, וְנִמְשָׁכִין כָּל הָעוֹלָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

"זה בדיוק זה!!" מחא כפיים שלמה בהתרגשות. שמואל חייך בסיפוק. "כן, על ידי שאנחנו באים לציון של הצדיק, הוא מאיר יותר בעולם ומקרב יותר אנשים, עושה לרחוקים כלים כמו שלמדנו בערבית ד'.. ועל ידי שתלמידיו של רבינו יבואו לקברו, הוא יישאר בינינו..". "אבל שנייה.." לפתע התערב יעקב. "מה עם ראש השנה?". שמואל ושלמה הביטו ביעקב, מופתעים לשמוע אותו סוף סוף מדבר. "נכון מאד, שאלה טובה... לכאורה אם העניין הוא לקרב רחוקים, אז אפשר לצרף כאן את ערבית ד' שגם מדברת על קירוב הרחוקים על ידי עשיית הכלים, שעיקר העבודה נעשית בראש השנה.." אמר שמואל. "צריך אבל להעמיק יותר.. בואו נבדוק בזוהר מה זה 'צַדִּיקַיָּא שְׁכִיחֵי יַתִּיר בְּהַאי עָלְמָא בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ'". שמואל פנה לארון הספרים, והתחיל לחפש את הציטוט המדויק. "יישר כח!", שלמה חייך לעבר יעקב וטפח על שכמו. "אוי לא... גם הוא עכשיו הצטרף למסע..." אמר יוסי בנימה של ייאוש. "אחרי כל העבודה שלי...". שלמה חייך וגם יעקב חייך חיוך קטן. "אני מתחיל להתרגל.." לחש לשלמה באוזנו. "טוב" אמר שמואל לאחר כמה דקות, "חברים למסע ו... יוסי.., זה המקור בזוהר".

זוהר אחרי עא

וְעוֹד, דִּשְׁאָר עַמִּין כַּד אָתָאן לִמְתֵיהוֹן, אַתְיָין בְּחַרְשִׁין, לְאִתְּעָרָא עָלַיְיהוּ זִינִין בִּישִׁין. וְכַד יִשְׂרָאֵל אָתָאן לִמְתֵיהוֹן, אַתְיָין בְּכַמָּה תְּשׁוּבָה לְקַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בִּתְבִירוּ דְּלִבָּא, בְּתַעֲנִיתָא לָקֳבְלֵיהּ, וְכֹלָּא בְּגִין דְּנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין יִבְעוּן רַחֲמֵי לְקַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עַל עָלְמָא בְּגִינֵיהוֹן.‏

[וְעוֹד, שֶׁשְּׁאָר הָעַמִּים, כְּשֶׁהֵם בָּאִים לְמֵתֵיהֶם, הֵם בָּאִים עִם כְּשָׁפִים לְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם מִינִים רָעִים. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים לְמֵתֵיהֶם, בָּאִים בְּכַמָּה תְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשִׁבְרוֹן לֵב וּבְתַעֲנִית כְּנֶגְדּוֹ, וְהַכֹּל כְּדֵי שֶׁנִּשְׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים יְבַקְשׁוּ רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל הָעוֹלָם בַּעֲבוּרָם.]‏

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, צַדִּיקָא אַף עַל גַּב דְּאִתְפְּטָר מֵהַאי עָלְמָא, לָא אִסְתַּלָּק וְלָא אִתְאֲבִיד מְכֻּלְּהוּ עָלְמִין, דְּהָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין אִשְׁתְּכַח יַתִּיר מֵחַיּיוֹי. דִּבְחַיּיוֹי אִשְׁתְּכַח בְּהַאי עָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי, וּלְבָתַר אִשְׁתְּכַח בִּתְלַת עָלְמִין, וְזַמִּין לְגַבַּיְיהוּ, דִּכְתִּיב, (שיר השירים א) עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ, אַל תִּקְרֵי עֲלָמוֹת, אֶלָּא עוֹלָמוֹת. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן. ‏

[וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, צַדִּיק, אַף עַל גַּב שֶׁנִּפְטָר מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא מִסְתַּלֵּק וְלֹא נֶאֱבָד מִכָּל הָעוֹלָמוֹת, שֶׁהֲרֵי בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הוּא נִמְצָא יוֹתֵר מִבְּחַיָּיו, שֶׁבְּחַיָּיו נִמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבַדּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בִּשְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת וּמְזֻמָּן אֲלֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב (שיר השירים א) עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךְ, אַל תִּקְרֵי עֲלָמוֹת אֶלָּא עוֹלָמוֹת. אַשְׁרֵי חֶלְקָם.]‏

תָּאנָא, כְּתִיב (שמואל א כה) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי, נִשְׁמַת אֲדוֹנִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כְּמָה דְּאַמָרָן, דְּזַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְּכֹלָּא אִתְקְשַׁר דָּא בְּדָא, נֶפֶשׁ בְּרוּחַ, וְרוּחַ בִּנְּשָׁמָה, וּנְשָׁמָה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אִשְׁתְּכַח דְּנֶפֶשׁ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים.‏

[לָמַדְנוּ, כָּתוּב (שמואל א כה) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים. וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדנִי?! נִשְׁמַת אֲדנִי הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁאַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים שֶׁהַכֹּל נִקְשָׁר זֶה עִם זֶה, נֶפֶשׁ בְּרוּחַ, וְרוּחַ בִּנְשָׁמָה, וּנְשָׁמָה בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נִמְצָא שֶׁהַנֶּפֶשׁ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים.]

"איזה זוהר.." אמר שלמה. "חזק מאד". "כן" אמר שמואל.. "אני לא מקובל.. אבל נראה לי שהשלושה עולמות שהצדיק נמצא בהם, זה בעצם מה שהזוהר אומר בהמשך, שהנפש נקשרת ברוח, והרוח בנשמה והנשמה בקדוש ברוך הוא.. שניה.. זה מזכיר לי משהו.. נראה לי שהכשר כלים ד' מדבר בדיוק על זה!!". שמואל דפדף כמה דפים אחורה באותו כרך ושקע בספר שוב. "ה' איתנו.." לפתע אמר שמואל, "תשמעו", אמר והתחיל להקריא מהספר שבידו.

הכשר כלים ד' אות ז'

אֲבָל בֶּאֱמֶת הַצַּדִּיק גַּם בְּעֵת מִיתָתוֹ וְהִסְתַּלְּקוּתוֹ מַמָּשׁ אֵינוֹ מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עֲדַיִן נִשְׁאָר בְּהֶעְלֵם חַיּוּת נִפְלָא בְּתוֹךְ גּוּפוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבְלָא דְּגַרְמִי שֶׁנִּשְׁאָר אֲפִלּוּ אֵצֶל כָּל אָדָם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְקַבֵּל עָנְשׁוֹ וּשְֹכָרוֹ. אַךְ אֵצֶל אָדָם פָּשׁוּט, מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמֵּת עִם עֲבֵרוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלֹא תְּשׁוּבָה, אֲזַי זֶה הַחַיּוּת נֶעֱקָר מִשָּׁרְשׁוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְחַבֵּר הַנֶּפֶשׁ עִם הָרוּחַ וְכוּ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כָּרֵת, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל יְדֵי זֶה עִקַּר עָנְשׁוֹ וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, רַק שֶׁאֵינוֹ מְזֻכָּךְ כָּרָאוּי הוּא צָרִיךְ לִסְבֹּל יְגִיעוֹת וּמְרִירוּת הַרְבֵּה קֹדֶם שֶׁזּוֹכֶה לַחֲזֹר וּלְקַשֵּׁר זֶה הַחַיּוּת לְשָׁרְשׁוֹ, אֲבָל הַצַּדִּיק, בִּפְרָט הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה שֶׁזִּכֵּךְ עַצְמוֹ מִכָּל וָכֹל הוּא אֵינוֹ מֵת כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן קְרוּיִים חַיִּים, כִּי גַּם אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ מְקֻשָּׁר וּמְיֻחָד בְּחִינַת חַיּוּת גּוּפוֹ, שֶׁהוּא הַבְלָא דְּגַרְמִי בְּעֶצֶם חַיּוּת דִּקְדֻשָּׁה וּמְקֻשָּׁר וּמְיֻחָד כָּל חַיּוּתוֹ עַד לְעֵלָּא לְעֵלָּא וְכוּ'. וְאָז הוּא עוֹסֵק בְּתִקּוּן נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל יוֹתֵר מִבְּחַיָּיו מֵחֲמַת שֶׁאָז עוֹלֶה בְּכָל פַּעַם לְמַדְרֵגוֹת גְּבוֹהוֹת וְנִפְלָאוֹת וְנִשְֹגָּבוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁיָּכוֹל לְתַקֵּן הַכֹּל.

וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, כִּי שָׁם עַל קִבְרוֹ שׁוֹרָה הַשְׁאָרַת נַפְשׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה כַּמְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, כִּי אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ אָז עִקַּר הִתְדַּבְּקוּת הָרוּחַ דִּלְתַתָּא בְּהָרוּחַ דִּלְעֵלָּא, כִּי בַּחַיִּים הָיָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּרֵד הָרוּחַ דִּלְעֵלָּא לְגַמְרֵי וְכַנַּ"ל. וְאָז הוּא עִקַּר הַמְשָׁכַת פִּי שְׁנַיִם כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְתַּקֵּן ...

"זה בדיוק הזוהר!!" אמר שלמה בהתרגשות. "נכון, וצריך לדייק.. ר' נתן כותב שהצדיקים נמצאים בעולם הזה יותר מבחייהם, ובזוהר כתוב שהם נמצאים בכל העולמות יותר מבחייהם.. אבל כיוון שהנפש קשורה ברוח והרוח בנשמה והנשמה בקב"ה, זה בעצם אותו עניין.. והם מאירים בעולם הזה את האור הכי גבוה בייחוד נפלא.." בני החבורה הקשיבו לשמואל מרותקים בדבקות, וגם יוסי הטה אזנו. "וכמו שר' נתן כותב בהלכות קעקע, הייחוד הזה מתעצם כאשר אנחנו משתטחים אצל רבינו.. השלום בין הגוף והרוח והנשמה והקב"ה מתעצם, והרוח דלתתא נדבקת ברוח דלעילא, ועל ידי זה השלום בעולם מתעצם וכולם ניתקנים ונמשכים לעבודתו יתברך! וזה גם בחינת הכלים של ערבית ד'".

הכשר כלים ד' אות ז'

וְעִקַּר חַיּוּת שֶׁל כָּל אָדָם הוּא עַל יְדֵי שֶׁהָרוּחַ דִּלְתַתָּא מוֹשֵׁךְ וּמְקַבֵּל חַיּוּת דֶּרֶךְ הַקְּדֻשָּׁה מֵהָרוּחַ דִּלְעֵלָּא. וְזֶה זוֹכִין עַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁהֵם עִקַּר הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ", כִּי עִקַּר הַחַיּוּת שֶׁנִּקְרָאִים חַיִּים בֶּאֱמֶת, הוּא לְקַבֵּל וּלְהַמְשִׁיךְ תּוֹסְפוֹת רוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה מִלְּמַעְלָה בְּכָל עֵת, בִּבְחִינַת כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ, 'יוֹסִיפוּ לָךְ' דַּיְקָא כַּנַּ"ל. וְזֶה אֵין זוֹכֶה בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אִם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁמְּקַיְּמִים כָּל הַתּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת בְּתַכְלִית הַמַּעֲלָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְקַבֵּל תּוֹסְפוֹת רוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה מִלְּמַעְלָה בְּכָל עֵת, וְעַל יְדֵי זֶה מִתְאַחֵד וּמִתְקַשֵּׁר הָרוּחַ דִּלְתַתָּא עִם הָרוּחַ דִּלְעֵלָּא בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ תָּמִיד וְנִמְשָׁךְ עָלָיו רוּחַ חַיִּים מֵהָרוּחַ דִּלְעֵלָּא לְהָרוּחַ דִּלְתַתָּא בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לְקַבֵּל כָּל יְמֵי חַיּוּתוֹ וְלֹא יִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם, עַל יְדֵי זֶה, עַל יְדֵי רִבּוּי הָאוֹר, כִּי עֶצֶם הַחַיּוּת שֶׁל הָרוּחַ דִּלְעֵלָּא אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל בְּזֶה הָעוֹלָם בְּזֶה הַגּוּף כְּלָל. כַּמְבֹאָר שָׁם בִּתְחִלַּת הַתּוֹרָה הַנַּ"ל, רַק עַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת מְתַקְּנִים בְּחִינַת כֵּלִים בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לְקַבֵּל הַחַיּוּת מֵהָרוּחַ דִּלְעֵלָּא כָּרָאוּי בְּמִדָּה כַּנַּ"ל.

שלמה הקשיב בעיון. "אז בעצם זה עניין לקבל את האור על ידי הכלים.. שהרוח דלתתא תתקשר ותתאחד עם הרוח דלעילא..". "בדיוק" הנהן שמואל. "וזה התיקון של ראש השנה, שנגמר ביום כיפור, כמו שלמדנו בערבית ד', וכפי שר' נתן כותב כאן בהמשך".

הכשר כלים ד' אות לג

... כִּי עִקַּר תִּקּוּן הָעֲווֹנוֹת הוּא עַל יְדֵי שֶׁחוֹזְרִין וּמוֹצִיאִין כָּל תִּקּוּנֵי הַבְּרִיאָה מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל מֵחָדָשׁ. עַל יְדֵי גֹּדֶל כֹּחַ הַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים שֶׁחוֹזְרִים וּמַמְשִׁיכִים חַיּוּת חָדָשׁ דִּקְדֻשָּׁה לִכְלַל הַבְּרִיאָה מֵרוּחַ דִּלְעֵלָּא לְרוּחַ דִּלְתַתָּא, שֶׁמִּשָּׁם הַמְשָׁכַת בְּחִינַת פִּי שְׁנַיִם הַנַּ"ל. וְכָל זֶה נַעֲשֶֹה בַּעֲשֶֹרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה וְהַהַתְחָלָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהַגְּמָר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְעַל כֵּן צְרִיכִין לִנְסֹעַ לְצַדִּיקֵי אֱמֶת עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִבְרָא הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּבְרָא אָז, שֶׁהוּא עִקַּר הָעוֹלָם, כִּי הַכֹּל נִבְרָא בִּשְׁבִילוֹ. וְאָז נִגְמְרָה הַבְּרִיאָה וְיָצְאָה מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל עַל יְדֵי ה' יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, אֲבָל עֲדַיִן הָיוּ צְרִיכִים שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן יַחֲזֹר וִיתַקֵּן כָּל הַבְּרִיאָה עַל יְדֵי עֲבוֹדָתוֹ הַשְּׁלֵמָה, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יַחֲזֹר וְיוֹצִיא כָּל תִּקּוּן הַבְּרִיאָה מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל מֵחָדָשׁ וְכַמְבֹאָר לְעֵיל, אֲבָל אָדָם הָרִאשׁוֹן קִלְקֵל מִיָּד וְה' יִתְבָּרַךְ חָמַל עַל עוֹלָמוֹ וְחָתַר לוֹ פֶּתַח לִתְשׁוּבָה וּמָחַל לוֹ עֲווֹנוֹ וְקָבַע יוֹם זֶה לְדוֹרוֹת שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ. וְעַל כֵּן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צָרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וּלְתַקֵּן מַעֲשָֹיו כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יַחֲזֹר וְיוֹצִיא כָּל תִּקּוּן הַבְּרִיאָה מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל וְכַנַּ"ל. וְזֶה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי כֹּחַ הַצַּדִּיקִים, עַל כֵּן נוֹסְעִים לַצַּדִּיקִים עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְזֶה שֶׁהוֹלְכִין עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן הוּא עַל יְדֵי צַדִּיקִים שׁוֹכְנֵי עָפָר שֶׁהֵם גְּדוֹלִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁעַל יָדָם עִקַּר הַמְשָׁכַת בְּחִינַת פִּי שְׁנַיִם כַּנַּ"ל. וְזֶה הַתִּקּוּן בְּחִינַת מוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל כָּל הַבְּרִיאָה עִקָּרָהּ בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרָא הָאָדָם, שֶׁהוּא כְּלַל הָעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶֹיךָ" וְכַנַּ"ל ...

שלמה הביט בדבקות וכיסופים על שמואל. "אז עיקר התיקון של הכלים לקבל את האור של ערבית ד', שזה בעצם עניין ההוצאה מהכח אל הפועל, להוציא החיות מהרוח דלעילא לרוח דלתתא נעשה בראש השנה!! והעיקר הוא על ידי צדיקים שוכני עפר! אז אם צריך להתקבץ אצל רבינו על ראש השנה בחיי חיותו, אז אדרבה, וודאי שצריכים ביתר שאת להתקבץ אצל רבינו אחרי הסתלקותו, שאז כל התיקונים האלה נעשים יותר ויותר!". "נכון מאד!" חייך שמואל בסיפוק אל עבר שלמה והנהן. יעקב התבונן בעמקות על שני האברכים, ואפילו יוסי נראה מהורהר. "ממש חיברת כמה ליקוטי הלכות ביחד, כולל זוהר.. אז כנראה אתה לא מבזבז את הזמן שלך לגמרי שם בכולל.." אמר לבסוף יוסי. שלמה הסתכל על יוסי בהתרגשות. "שלמה תירגע! זה לא אומר שאני חלק מהמסע שלכם!". "וודאי שלא, חס ושלום, חס ושלום" אמר שלמה וחייך.

לעלות ממדרגה למדרגה

"אבל.." אמר שמואל לחבריו. "עדיין אין לנו ראיה מפורשת שרבינו הקדוש זכה לבחינת 'פי שניים' בשלמות בחייו.. נכון שבכוכבי אור ר' אברהם ב"ר נחמן מספר לנו שכל מקום שר' נתן כותב צדיק, הוא בעצם מתכוון לרבינו, ושרבינו, שזכה לבחינת 'בעל השדה' בשלמות, הוא זה שעושה את התיקונים שמתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום הכיפורים על ידיהם כל הרחוקים חוזרים בתשובה, שזה בעצם המשכת בחינת 'פי שנים'.. אבל מעניין אותי לדעת אם נוכל להבין איכשהו שגם בחייו רבינו זכה לבחינת 'פי שניים' בשלמות, ואז וודאי שזכה לזה יותר בשלמות לאחר הסתלקותו..". שמואל חזר לעיין בכרך של ליקוטי הלכות שנמצא בידו. "יש לי כיוון" אמר לאחר דקות ספורות, "תראו מה שכתוב כאן, ר' נתן מסביר איך זוכים להמשיך בחינת פי שניים".

הכשר כלים ד' אות ג'

... וְהָעִקָּר הוּא הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקֵי אֱמֶת וְאַנְשֵׁיהֶם, כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד עַל מַדְרֵגָה אַחַת, רַק בְּכָל פַּעַם הוּא עוֹלֶה מִדַּרְגָא לְדַרְגָּא שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַהִסְתַּלְּקוּת, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לַעֲמֹד לִפְנֵי צַדִּיק כָּזֶה בְּכָל פַּעַם, נִמְשָׁךְ עָלָיו בְּכָל פַּעַם בְּחִינַת פִּי שְׁנַיִם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְקַבֵּל חַיּוּת בְּכָל פַּעַם מִמָּקוֹם גָּבֹהַּ יוֹתֵר, כִּי בְּכָל פַּעַם נִמְשָׁךְ עָלָיו בְּחִינַת הֶאָרַת פִּי שְׁנַיִם מִמַּדְרֵגָה גָּבֹהַּ כְּפִי הַמַּדְרֵגָה שֶׁזָּכָה הַצַּדִּיק לַעֲלוֹת וּלְהִסְתַּלֵּק אֵלָיו עַתָּה. וְעַל יְדֵי זֶה אֵין שׁוּם קִלְקוּל וּפְגָם שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְתַּקֵּן, רַק הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק מֵהַצַּדִּיק לְעוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו. ...

"נו, התשובה שלך פשוטה שמואל.." אמר לפתע יוסי, "זה תפילין ה' קלאסי..". שמואל טפח על מצחו.. "נכון.. כולם זקוקים למארי דחיטיא.. יישר כח על הבקיאות שלך יוסי". יוסי הסמיק קצת, אבל לא נתן לשאר בני החבורה לראות זאת. שמואל הוציא את הכרך של אורח חיים א' והתחיל לקרוא.

תפילין ה' אות ה'

וְהִנֵּה עִקַּר כַּוָּנַת דְּבָרִים הַנַּ"ל לְעִנְיַן מַעֲשֶֹה, הוּא מַה שֶּׁרָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבֵּנוּ ז"ל בְּעַצְמוֹ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁהָיָה חַי חִיּוּת חָדָשׁ בְּכָל פַּעַם, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאָמַר, אֲנִי חָיִּיתִי הַיּוֹם חַיִּים שֶׁלֹּא חָיִּיתִי מֵעוֹלָם חַיִּים כָּאֵלּוּ. וְכֵן שָׁמַעְתִּי עוֹד פְּעָמִים אַחֵרִים שֶׁדִּבֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיַן הַחַיִּים שֶׁהַכֹּל נִקְרָא חַיִּים אֵצֶל הָעוֹלָם וְכוּ', וְגַם חַיֵּי צַעַר יֵשׁ חִלּוּקִים הַרְבֵּה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם בְּהַשִֹּיחוֹת, אֲבָל בֶּאֱמֶת עִקַּר הַחַיִּים הוּא חַיִּים אֲרֻכִּים אֲמִתִּיִּים, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַחַיִּים אֲרֻכִּים שֶׁל הָעִוֵּר הַנַּ"ל, שֶׁהוּא חַי חַיִּים אֲרֻכִּים בֶּאֱמֶת, כִּי הִתְפָּאֵר שֶׁהוּא זָקֵן מְאֹד וַעֲדַיִן הוּא יניק מְאֹד וְלֹא הִתְחִיל עֲדַיִן לִחְיוֹת כְּלָל, כִּי זֶה עִקַּר הַחַיִּים כְּשֶׁמַּתְחִילִין לַעֲבֹד אֶת ה' בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ כְּאִלּוּ לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּלָל. ... וּכְמוֹ שֶׁרָאִיתִי מֵרַבֵּנוּ ז"ל פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבַּשָּׁעָה הַקּוֹדֶמֶת הִתְפָּאֵר עַצְמוֹ בִּגְדוֹלוֹת וְנוֹרָאוֹת וְגִלָּה תּוֹרָה נִפְלָאָה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמַע כָּזֹאת כְּדַרְכּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בַּשָּׁעָה שֶׁאַחֲרֶיהָ רָאִינוּ אוֹתוֹ שָׁרוּי בְּצַעַר גָּדוֹל וְכַמָּה פְּעָמִים פֵּרֵשׁ צַעֲרוֹ וְשִיחָתוֹ לְפָנֵינוּ מֵעֹמֶק הַלֵּב, שֶׁהוּא מִצְטַעֵר מְאֹד אֵיךְ זוֹכִין לִהְיוֹת יְהוּדִי, כְּמִי שֶׁלֹּא הֵרִיחַ מֵעוֹלָם רֵיחַ עֲבוֹדַת ה', וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה זֹאת אִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר לוֹ בִּכְתָב עִנְיָן זֶה, וּכְבָר מְבֹאָר מִזֶּה מְעַט בִּשְׁבָחָיו הַנִּדְפָּסִים, וּבְכָל פַּעַם הָיָה רָגִיל לוֹמַר שֶׁעַכְשָׁיו אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל, כְּלָל כְּלָל לֹא וְכוּ' אַף עַל פִּי שֶׁבַּשָּׁעָה הַקּוֹדֶמֶת גִּלָּה מַה שֶּׁגִּלָּה וְהִתְפָּאֵר שֶׁהִשִֹּיג מַה שֶּׁהִשִֹּיג מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְגַלּוֹת, אַף עַל פִּי כֵן תֵּכֶף אַחַר כָּךְ הָיָה אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם. הַכְּלָל, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָמַד עַל מַדְרֵגָה אַחַת, רַק הָיָה הוֹלֵךְ בִּזְרִיזוּת בְּכָל פַּעַם מִדַּרְגָא לְדַרְגָּא בְּרוּם מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת וְהַגְּבוֹהוֹת, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמַה שֶּׁהִגִּיעַ וְכוּ', עֲדַיִן לֹא נִתְקַרְרָה דַּעְתּוֹ בָּזֶה וְכוּ', וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה כַּאן וְיִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. ...

שמואל הנהן בהתפעלות. "שנייה", אמר שלמה, "יש גם שיחות הר"ן 'קלאסי' על זה".

שיחות הר"ן קעט

קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלובשין בהגוף. ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן. כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת אפלו כשהגיע לאיזה מדרגה עליונה שיהיה, אפלו לתכלית המעלה, אף על פי כן היה מחפש יותר עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר. וכן היה תמיד כל ימי חייו כמבאר במקום אחר. ולבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אופן. ועל כן היה מוכרח להסתלק. ואמר בזו הלשון: "כבר רציתי לפשוט כותנתי מפני שאיני יכול לעמד על מדריגה אחת".

שמואל התבונן בדברים ביראה.. "שלמה, זאת ראיה חזקה מאד! רבינו עלה כל כך בזריזות ממדרגה למדרגה, עד שבגיל 38 כבר לא יכל להישאר בגוף!!". שמואל המשיך להרהר בדברים. "אז ממילא צריך לומר שרבינו זכה לבחינת פי שניים בשלמות.. וכל שכן וכל שכן לאחר הסתלקותו!". שמואל הניח ידו על השולחן והמשיך, "ר' נתן הבין מהתורות שרבינו לימד אותו במשך השנים, שההישארות של רבינו על קברו, מאירה בכל עולם העשייה ומחזירה את כולם בתשובה, במיוחד כאשר באים על קברו, ובמיוחד ביום ראש השנה, שם עיקר התיקון להוציא את הבריאה מכח אל הפועל.. כן שלמה, אין ספק שהמשפט הזה שרבינו אמר לאנשי לאדיזין, היה אבן פינה חשובה בבניין של ר' נתן, כמו שהוא אמר, 'וְזֶה הַדִּבּוּר יָקָר בְּעֵינַי מְאֹד מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ זֶה הַלָּשׁוֹן בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר אֲנִי רוֹצֶה לִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם, כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת תְּלוּיִים בָּזֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר בֵּינֵינוּ'". שלמה הסתכל על שמואל בשמחה ויראה, יעקב חייך בצד, ויוסי התחיל לאסוף את שאריות החטיפים והקרטיבים. בני החבורה התחילו לעשות את דרכם אל מחוץ לבית המדרש, עייפים ומרוצים. "אל תשכחו לקרוא לי בפעם הבאה" אמר יוסי ועלה על אופניו. "אל תדאג.." אמר שלמה, "רק תהיה זמין! יש לנו עוד הרבה, אפילו עדיין לא הגענו ללמברג..". בני החבורה נפרדו אחד מהשני לשלום והלכו כל אחד לדרכו.