ואת עלית על כולנה

חריש עמוק

שלמה ישב מול השולחן שלו וכתב בקפידה אות אחרי אות, בספר התורה שהזמינו ממנו לא מזמן. ברוך ה' אנשים אהבו את הכתיבה שלו, ופרנסתו היתה מצויה. הוא המשיך לכתוב את האותיות בריכוז, כשלפתע שמע את בני ביתו. "שלמה, יש כאן איזה בחור שצריך אותך". שלמה כיווץ את גבותיו בפליאה. "מי זה יכול להיות?" חשב לעצמו. "בסדר, תכניסו אותו" אמר שלמה לעבר הדלת של חדר העבודה הקטן בו הוא עסק בכתיבה. לחדר נכנס יוסי, לבוש בחולצה קצרה ועטור בפאות מאחורי אוזניו כהרגלו. "שלמה, הנה אתה, מזל שאני רואה אותך..". "מה קרה?" שאל שלמה בפליאה. "אל תשאל, ישבתי בבית שלי, ופתאום התחיל לשעמם לי מאד! אל תשאל, גם אף אחד מהחברים שלי לא ענה..". "באמת לא פשוט..." אמר שלמה בחיוך, "מזל שהגעת..". "כן.. חשבתי על רעיון גאוני.. אולי תלך לשמואל ותמשיכו במסע שלכם, ואז ככה יהיה לי קצת פחות משעמם.. מה אתה אומר?". "שמע.. המצב באמת לא פשוט.. ניסית לחרוש את הנגן?" שאל שלמה בטון טיפולי. "חריש עמוק.." אמר יוסי. "כבר הסימונים הלבנים היטשטשו מהלחצנים.. אני לא זוכר מה מעביר קדימה..". שלמה צחק. "אל תדאג בקשר לספר תורה.. נלך לשמואל, אתה תתרגש, שמואל יחשוב על דברים בכובד ראש.. אתם תגלו גילויים על רבינו.. אני אומר לך, זה יעשה לך מוחין ותחזור תתקתק את הספר תוך כמה שעות..". שלמה צחק בקול. "בכל מקרה אני צריך קצת מנוחה.. ואת האמת אני די מתפתה להמשיך עם שמואל..". יוסי חייך בסיפוק, שלמה סידר את כלי הכתיבה שלו, ויצא עם יוסי מהחדר הקטן.

מאין תהיה פרנסתי

יוסי ושלמה הגיעו לביתו של שמואל, והוא הכניס אותם בשמחה לביתו. הם נכנסו לחדר העבודה הקטן, והתיישבו כל אחד במקומו הקבוע, יוסי על הספה ושמואל על אחד מהכיסאות. "נו, איזו שנה אנחנו עכשיו?" שאל שמואל. "בתקס"ח, מתקדמים לראש השנה תקס"ט". שלמה הרים את העותק של חיי מוהר"ן מהשולחן וקרא.

חיי מוהר"ן קסז

שְׁנַת תקס"ח אַחַר סֻכּוֹת נָסַע לְלֶעמְבֶּרְג בְּחִפָּזוֹן גָּדוֹל ...

חיי מוהר"ן קפג

בְּקַיִץ תקס"ח בָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ לְבֵיתוֹ לִבְּרֶסְלַב בְּיוֹם רִאשׁוֹן פָּרָשַׁת בָּלָק וְשָׁבַת בַדֶּרֶךְ בִּקְהִלַּת קֹדֶשׁ יַאנוֹב. ...

ימי מוהרנ"ת כח, כט

וְהִנֵּה תֵּכֶף כְּשֶׁזָּכִיתִי לִשְׁמֹעַ בְּשֹוֹרָה טוֹבָה הַזֹּאת שֶׁבָּא רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְבֵיתוֹ מִלֶּמְבֶּרְגְּ זֵרַזְתִּי עַצְמִי וְנָסַעְתִּי מִיָּד לְפֹה בְּרֶסְלַב וּבָאתִי לְכָאן עַל שַׁבַּת קֹדֶשׁ וְזָכִיתִי לְקַבֵּל פָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים ... וְהִנֵּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְסַבֵּב סִבּוֹת וּמֵכִין מִצְעֲדֵי גָּבֶר וְעַתָּה הִגִּיעַ הָעֵת בְּרַחֲמָיו הַנִּפְלָאִים לְהוֹצִיאֵנִי מֵהַגָּלוּת מִקְּהִלַּת קֹדֶשׁ מָאהְלוֹב וּלְהַחֲזִירֵנִי לְבֵיתִי לִקְהִלַּת קֹדֶשׁ נֶעמִירוֹב, לִהְיוֹת סָמוּךְ לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה ... וְעַל יְדֵי זֶה שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה תּוֹרוֹת וְשִֹיחוֹת וּמַעֲשִֹיּוֹת בְּעַצְמִי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ וּכְתַבְתִּים עַל הַסֵּפֶר, תְּהִלָּה לָאֵל. אַחַר שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ נָסַע עַל פִּי רֹב לְטַיֵּל מֵחֲמַת עֹצֶם חֲלִישׁוּתוֹ וּבִנְסִיעוֹת אֵלּוּ לְטִיּוּל שָׁמַעְנוּ כַּמָּה וְכַמָּה תּוֹרוֹת נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת וּפַעַם אַחַת נָסַעְתִּי עִמּוֹ וְדִבֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן הַסֵּפֶר שֶׁלּוֹ שֶׁנִּדְפַּס בְּסָמוּךְ וְשִׁבַּח אוֹתוֹ מְאֹד ... וְאַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר צְרִיכִין לְחַבֵּר עוֹד סֵפֶר אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה נָאֶה וְיָפֶה עוֹד יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן ... וְכֵן הָיָה עַד שֶׁזָּכִיתִי לְחַבֵּר מֵחִדּוּשָׁיו סֵפֶר הַקָּדוֹשׁ לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן תִּנְיָנָא ...

"יפה" אמר שמואל. "אז כאן מתחיל ליקוטי מוהר"ן תניינא! אחרי למברג..". "כן" אמר שלמה, "ובסוף תקס"ח, לאחר שבא מלמברג, חלם רבינו את החלום".

ימי מוהרנ"ת חלק ראשון לא

בִּשְׁנַת תקס"ח הַנַּ"ל בְּסוֹפוֹ אַחַר שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ לְפֹה הֵבִיא לוֹ אִישׁ אֶחָד כִּסֵּא נִפְלָאָה שֶׁעֲשָֹאָהּ בְּעַצְמוֹ בְּיֹפִי וְאָמָּנוּת גָּדוֹל וְאָז בְּסָמוּךְ אַחַר כָּךְ סִפֵּר הַמַּרְאָה הַנּוֹרָאָה שֶׁרָאָה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ כִּסֵּא וְהָיָה אֵשׁ סְבִיבָהּ וְכוּ' (וְנִכְתְּבָה בְּמָקוֹם אַחֵר (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן פ"ד)) וַאֲנִי לא זָכִיתִי לִהְיוֹת אֶצְלוֹ בְּשָׁעָה שֶׁסִּפֵּר זֹאת הַמַּעֲשֶֹה וְלא שְׁמַעְתִּיהָ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ רַק מִפִּי חֲבֵרִי אַחַר כָּךְ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנַת תקס"ט אָמַר הַתּוֹרָה תִּקְעוּ הָרִאשׁוֹנָה הַנִּדְפֶּסֶת בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר לִקּוּטֵי תִנְיָנָא, וְזֹאת הַתּוֹרָה הִיא כְּמוֹ פֵּרוּשׁ עַל הַמַּעֲשֶֹה הַנּוֹרָאָה שֶׁל הַכִּסֵּא הַנַּ"ל, וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד אֵיךְ שֶׁמִּתְקַבְּצִין וּמִתְחַבְּרִין עִנְיְנֵי הַמַּעֲשֶֹה הַנַּ"ל עִם הַתּוֹרָה הַנַּ"ל וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה כָּאן:

"מעניין מאד.." אמר שמואל והרהר. "בוא נעיין במעשה" אמר שלמה ופתח את אות פד בחיי מוהר"ן.

חיי מוהר"ן פד

מַה שֶׁסִּפֵּר קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה תקס"ט סוֹף קַיִץ תקס"ח וּבְאוֹתוֹ הָעֵת הֵבִיא לוֹ הַשּׁוֹחֵט מִטֶּעפְּלִיק כִּסֵּא נִפְלָאָה:

וְסָמוּךְ לָזֶה סִפֵּר זֹאת שֶׁרָאָה בַּמַּרְאָה אוֹ בַּחֲלוֹם שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ כִּסֵּא, וְהָיָה אֵשׁ סְבִיבָהּ. וְהָלְכוּ כָּל הָעוֹלָם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף לִרְאוֹתָהּ. וּכְשֶׁחָזְרוּ מִשָּׁם, אֲזַי תֵּכֶף נִתְקַשְּׁרוּ זֶה עִם זֶה וְנַעֲשָֹה שִׁדּוּכִים בֵּינֵיהֶם. וְגַם כָּל מַנְהִיגֵי הַדּוֹר כֻּלָּם הָלְכוּ לִרְאוֹתָהּ. וְשָׁאַלְתִּי כַּמָּה הִיא רְחוֹקָה, וּמִפְּנֵי מָה תֵּכֶף נַעֲשֹוּ שִׁדּוּכִים. וְהָלַכְתִּי וְהִקַּפְתִּי סְבִיבָם לֵילֵךְ שָׁם:

וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהוֹלֵךְ וּבָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהָיִיתִי מְסֻפָּק אִם לַחֲזֹר אִם לְהִתְעַכֵּב שָׁם, וְהָיִיתִי נָבוֹךְ בְּדַעְתִּי וְאָמַרְתִּי בְּלִבִּי אֵיךְ אֶשָּׁאֵר בְּכָאן עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאָמַרְתִּי בְּדַעְתִּי לְפִי הַגּוּף חָלוּשׁ שֶׁיֵּשׁ לִי לָמָּה לִי לַחֲזֹר וְהָיִיתִי שָׁם:

וּבָאתִי לְהַכִּסֵּא וְרָאִיתִי שָׁם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, רֹאשׁ הַשָּׁנָה מַמָּשׁ. וְכֵן יוֹם כִּפּוּר, יוֹם כִּפּוּר מַמָּשׁ. וְכֵן סֻכּוֹת, סֻכּוֹת מַמָּשׁ. גַּם שָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ צוֹעֲקִים (יְשַׁעְיָה א), "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָֹנְאָה נַפְשִׁי", מַה לָּכֶם לָדוּן אֶת הָעוֹלָם, רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּעַצְמוֹ יִשְׁפֹּט. וּבָרְחוּ כֻּלָּם עִם כָּל מַנְהִיגֵי הַדּוֹר כֻּלָּם בָּרְחוּ.

וְרָאִיתִי שָׁם שֶׁהָיָה חָקוּק עַל הַכִּסֵּא כָּל צוּרוֹת שֶׁל כָּל בְּרוּאֵי עוֹלָם, וְכָל אֶחָד הָיָה חָקוּק עִם בַּת זוּגוֹ אֶצְלוֹ וּבִשְׁבִיל זֶה נַעֲשִֹין תֵּכֶף שִׁדּוּכִים. כִּי כָּל אֶחָד מָצָא שָׁם וְרָאָה בַּת זוּגוֹ. וּמֵאַחַר שֶׁבַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים לָמַדְתִּי, נָפַל בְּדַעְתִּי שֶׁפָּסוּק (דָנִיֵאל ז), "כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר" רָאשֵׁי תֵבוֹת שַׁדְכָן כִּי עַל יְדֵי הַכִּסֵּא נַעֲשִֹין שִׁדּוּכִין כַּנַּ"ל, גַּם כָּרְסְיֵהּ רָאשֵׁי תֵבוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה יוֹם כִּפּוּר סֻכּוֹת. וְעַל כֵּן בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת זִוּוּגָא דְמַטְרוֹנִיתָא. וְשָׁאַלְתִּי מַה יִּהְיֶה פַּרְנָסָתִי וְאָמְרוּ לִי שֶׁאֶהְיֶה שַׁדְכָן וְהָאֵשׁ הִקִּיף סְבִיבוֹ.

כִּי בֶּאֱמֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא טוֹבָה גְּדוֹלָה כִּי הוּא מוֹעֵד שֶׁהַלְּבָנָה מִתְכַּסָּה בּוֹ, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר (חֻלִּין ס ע"ב), הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה. וְהוּא טוֹבָה גְּדוֹלָה לְהָעוֹלָם, כִּי עַל יְדֵי זֶה אָנוּ יְכוֹלִין לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.

עַיֵּן כָּל זֶה בְּהַתּוֹרָה תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, וַיִּבֶן ה' אֶת הַצֵּלָע. הַמְדַבֵּר מִשָּׁרְשֵׁי נְשָׁמוֹת הַכְּלוּלִים בַּכִּסֵּא עַיֵּן שָׁם הֵיטִיב כָּל הַתּוֹרָה בְּלִקּוּטֵי תִנְיָנָא סִימָן א' כִּי הוּא פֵּרוּשׁ עַל הַמַּעֲשֶֹה הַנַּ"ל. כִּי זֹאת הַתּוֹרָה נֶאֶמְרָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁאַחַר זֶה הַסִּפּוּר, וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים וְנֶעְלָמִים מְאֹד. גַּם חָסֵר קְצָת כִּי לֹא נִכְתַּב בִּשְׁלֵמוּת.

וּפַעַם אַחַת דִּבֵּר מֵהַמַּעֲשִֹיּוֹת וְהִזְכִּיר אָז עִנְיָן זֶה מִקֶּשֶׁר הַמַּעֲשֶֹה הַזֹּאת עִם הַתּוֹרָה הַנַּ"ל. כַּמָּה נוֹרָא וְנִפְלָא וְנִשְֹגָּב מְאֹד הָעִנְיָן הַזֶּה לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב לְהָבִין. וְאָז אָמַר אִם אֵין אַתֶּם שְֹמֵחִים אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּכֶם כְּלוֹמַר שֶׁרָאוּי לָנוּ לִשְֹמֹחַ עַל כָּל פָּנִים מְאֹד תָּמִיד כְּשֶׁזָּכִינוּ לִטְעֹם אוֹרוֹת נוֹרָאוֹת כָּאֵלּוּ וְכוּ'. וְאַחַר שֶׁסִּפֵּר הַמַּעֲשֶֹה הַזֹּאת אָמַר שֶׁאַתֶּם יְכוֹלִין לוֹמַר עָלֶיהָ תּוֹרָה כָּל יְמֵי חַיֵּיכֶם, וְגָעַר בָּנוּ עַל שֶׁאֵין אָנוּ שְֹמֵחִים, וְאָמַר שֶׁרָאוּי לָנוּ לִשְֹמֹחַ מְאֹד מְאֹד.

"איזה מעשה.." התפעל שמואל. "יש כאן סודות נוראים.. בוא נפתח את תורה א' תניינא, אולי נצליח למצוא איך התורה והמעשה קשורים..".

תורה א' תניינא אות א', ב', יד

... כִּי אִישׁ הַיִּשְֹרְאֵלִי נִבְרָא, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל הַמַּלְאָכִים ... אַךְ צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מְאֹד וְלִרְאוֹת, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּמֶמְשָׁלָה זוֹ, שֶׁלֹּא יְקַנְּאוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיַפִּילוּ אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם ... וְהָעֵצָה עַל זֶה לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ עִם נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל וְעַל יְדֵי הַהִתְקַשְּׁרוּת נִצּוֹל מֵהֶם. וְזֶה בְּחִינַת (אִיּוֹב כ"ו): "מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא", שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱחֹז עַצְמוֹ בְּשָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת, הַחֲצוּבוֹת מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד... וַאֲזַי יְכוֹלִין לַעֲשֹוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ, זֶה בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד, וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפֹּט אֶת חֲבֵרוֹ, "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא" , כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפֹּט אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ' וּמִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לֵידַע וּלְהַגִּיעַ לְמָקוֹם חֲבֵרוֹ, כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה, וַיֵּצֵא, פָּרָשַׁת סח, הוּבָא בְּפֵירַשִׁ"י פָּרָשַׁת תִשָּא) ... וּמִי שֶׁאוֹחֵז בִּבְחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, בִּבְחִינַת שָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת, הוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּבְחִינַת (שְׁמוּאֵל א ב): "וְכִסֵּא כָּבוֹד יַנְחִילֵם, כִּי לַה' מְצוּקֵי אָרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל". דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת, עַל יְדֵי זֶה הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּחִינַת: 'וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל' וְעַל כֵּן הוּא יָכוֹל לַעֲשֹוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה כַּנַּ"ל:

שלמה התבונן בדברים. "נדמה לי שאני מתחיל להבין את הקשר בין המעשה לתורה.. רבינו ראה על הכיסא את כל אחד עם בת זוגו חקוקים.. דהיינו, כיוון שהוא אחז בכיסא הכבוד, בבחינת שרשי הנשמות, הוא יכול לראות את כל הזיווגים, כי בעצם שם למעלה, כל אחד עם בת זוגו זה נשמה אחת, נכון?". "אכן כן.." ענה שמואל, "יישר כח!". שלמה עצר לרגע, ואז לפתע קרא, "אהה... עכשיו אני מבין את שיחות הר"ן!" שמואל כיווץ את גבותיו בשאלה. "הנה" פתח שלמה את העותק של שיחות הר"ן שהיה מונח על השולחן.

שיחות הר"ן קפה

ואמר רבנו זכרונו לברכה שהוא יודע כל שרשי נשמות ישראל. ומתחלה אמר שיודע אותם מתורה שבכתב, ועדין אינו יודע אותם מתורה שבעל פה. אחר איזה זמן אמר שכבר זכה לידע את שרשי הנשמות ישראל גם מתורה שבעל פה. והיה יודע לתת תקונים לכל אחד ואחד כפי שרש נשמתו. ...

"יפה מאד!" התפעל שמואל. שלמה חייך והסמיק קלות. "כן, זה וודאי אותה בחינה.. אותה בחינה של המעשה ותורה א' תניינא.." אמר שמואל.

ראש הזוכים בכל דור

"אבל.." עצר שלמה, "אני לא מבין, כתוב בתורה שאיש הישראלי נברא שיהיה לו ממשלה על המלאכים.. ואם הוא באמת משיג את זה, אז הוא יכול לעשות ראש השנה! אבל רבינו הוא הרי זה שעושה את ראש השנה.. אז מה קורה כאן?". שמואל התבונן בחברו, והיה ניכר שהוא מתרשם מהשאלה. "נכון מאד.. שאלה חזקה. מה באמת כתוב כאן.. תן לי להסתכל במפרשים". שמואל התחיל להוציא ספרים מהספרייה הקטנה, ושלמה חיכה בסבלנות. יוסי המשיך לשבת על הספה כשרגליו מורמות אל על, וקרא עיתון שהביא עמו, תוך כדי שהוא מקשיב בחצי אוזן לשיחה.

שמואל לפתע עצר, כשידו מצביעה על פיסקה בספר שהחזיק בידו. "שלמה, נראה לי שמצאתי משהו". שלמה מיהר לעברו של שמואל, והטה אזנו לדבריו. "תראה, הביאור הליקוטים מסביר כאן את עניין המרכבה".

ביאור הליקוטים א' תניינא ענף ב'

מה שיש לבאר בדבר הידיעה הנפלאה והנעלמה, לידע ולהשיג בשרשי כל הנשמות ומקור חיותם המוב"פ, שהוא הוא השגת מעשה המרכבה והכסא בעצמה. כי ממילא מבואר, שהיא שרשם ומקורם הנ"ל, [וזה הוא פירוש האמיתי של ענין האחיזה בה שאמר השם יתברך למשה, כי למעלה בוודאי לא נמצא שום גשמיות חס ושלום]. וגם ממילא מובן, שהם בהשגתם בה בפרטיות, יהיו מעיקר ההתאחדות בה, להיות גם כן במרכבתו של מקום ומקומו של עולם, המובן בפנים מענין הכתוב וכסא כבוד וכו' וישת עליהם תבל:‏

"אני מבין.. אז בעצם לאחוז בכיסא זה להיות מרכבתו של מקום, ומקומו של עולם..". "בדיוק" אמר שמואל, "ותראה מה הוא כותב בהמשך".

ביאור הליקוטים א' תניינא ענף ל"ה

... ומשה משיח, הוא ראש הזוכים בכל דור, להיות בכל זאת מרכבה וכסא כביכול למלכותו יתברך ...

"אז משה משיח הוא ראש הזוכים.. דהיינו שהוא יכול לעשות את ראש השנה ביותר! אבל מי זה משה משיח?" שאל שלמה. "רבינו?". "לכאורה כן.." אמר שמואל בכובד ראש. "אבל עדיין לא מצאתי את זה בפירוש...". שלמה הסתכל לחלל האוויר וכיווץ גבותיו במבט מעט מיואש. "אני אמשיך לחפש" ניסה להרגיע אותו חברו. "תודה שמואל.. אתה יודע מה.. אני צריך קצת לצאת, אולי אני אתבודד קצת.. אני יודע שזה רבינו, אבל התבלבלתי קצת.. מה זה משה משיח?...". שמואל הסתכל על חברו. "תצא קצת ותתפלל, תנקה את הראש.. אל תדאג, אני כאן ממשיך לחפש". שלמה יצא מהחדר ופנה אל עבר בית המדרש.

אפויים בליבי

שלמה הסתובב בבית המדרש בין השולחנות, ושפך את ליבו לפני קונו. "ה' יתברך, עזור לי לדעת מי זה משה משיח, למה ר' אברהם ב"ר נחמן מתכוון.. תן לנו חכמה בינה ודעת..". הוא המשיך להסתובב בין השולחנות, כשלפתע צד את עינו עלון צהוב. "אה, העלון של 'אפויים בליבי', הפעם זה על רפ"ב, אולי אני אקרא קצת, אני צריך את החיזוק..".

להתחדש בתורתו (אפויים בליבי), עלון מס' 2

... ובעזרת ה' יתברך שנזכה כולנו למצוא את הטוב בעצמנו לדון את עצמנו לכף זכות ואת כל עמ"י הקדושים וללכת בדרך הצדיק האמת בדרך רבינו הקדוש - שהוא החזן (שיודע להוציא את אחרים בתפילתו) כמובן כל זה בביאור הליקוטים על התורה וז"ל "עד שאין מי שיודע איך להתנהג ולהשתדל בעניין זה כי אם מי שגילה זאת בעצמו שהוא היה משה משיח האמיתי..."

"מה?" הזדעק שלמה. "זה מה שחיפשנו!!" שלמה יצא במהירות מבית המדרש, תוך שהוא מנסה לא לפגוע בחסידים שהתפללו שם, ורץ עם העלון בדרך חזרה לביתו של שמואל.

זכה לאחוז ולהתאחד..

שלמה הגיע לבית, ונכנס לחדר הקטן בו שמואל ויוסי שהו. "שמואל, אתה לא מאמין מה מצאתי!". שמואל הרים את עיניו מהספר וחייך. "תפתח את ביאור הליקוטים על תורה רפ"ב!". "רפ"ב?" שאל שמואל בפליאה. "כן, כן.. תקשיב לי". שמואל פתח את כרך ב' של ביאור הליקוטים והתחיל לעיין. "מה בדיוק אתה מחפש?" שאל את חברו. "תן לי לראות.." שלמה לקח בהתרגשות את הספר וחיפש את המילים שראה בעלון. "הנה!".

ביאור הליקוטים רפ"ב

... אבל באמת נראה מבואר מדברי מוהרנ"ת ז"ל בחלק א' באות, ומשאר דבריו הקדושים שבענין זה בכתב ובעל פה, כי בכל זאת גבהה דעתו ודרכו נסתרה גם בזה [וכן בכל תורותיו הקדושים], ושיש בזה ענינים נפלאים ונעלמים בתכלית ההעלם, עד שאין מי שידע איך להתנהג ולהשתדל בענין הזה כי אם מי שגילה זאת בעצמו, שהוא היה המשה משיח האמיתי, והוא הרואה והמשגיח האמיתי היכן התינוקות קוראים. כי מאתו בעצמו, נמשכים כל המשכנות של הרועים שהיו ושיהיו, שהוא מקור ההבל פה שאין בו חטא של התינוקות, ועליו נאמר ויקם משה את המשכן, שהוא הבית תפלה, מרוב הזדככותו בתכלית הזכות והבהירות מיום הולדו עד יום הסתלקותו, להיות בעצמו בבחינת הבל פיו שאין בו חטא, שהתפאר עצמו שגם הבל פה אינו יוצא מאתו בלי חידוש. ועליו נאמר ויקם משה את המשכן אמיתי, כי על זה נאמר [כי ביתי בית תפלה, והוא עוסק לבנותו], כי הוא אשר בכוחו לברר ולמצוא הנקודות טובות גם במי שנפל וירד בתכלית הירידה שאין ירידה אחריו, ועל ידי בירור הטוב הזה בעצמו, הוא עוסק לבנות ולהמשיך משכן ובית תפלה, שלא יחרב עוד ...

"פששש.." התפעל שמואל. "דברים חזקים, כתוב כאן שרבינו הקדוש הוא משה משיח האמיתי!!". "שנייה" לפתע שמעו שמואל ושלמה את יוסי מתחיל למלמל לידם, "מ' זה 40, ש' זה 300.. וביחד זה 703.. נו עם האותיות זה יוצא בדיוק!". "מה אתה אומר שם יוסי, יצא לך איזו גימטריה?" שאל שמואל בעניין. "כן" התנער יוסי מתנוחתו על הספה, "הנה, משה משיח זה 703, עם האותיות זה 710, וזה בדיוק נון חית מם נון..". שמואל ושלמה הסתכלו על יוסי בהתפעלות. "טוב, תחזרו למסע.." אמר יוסי וחזר לתנוחתו בספה. שמואל לפתע נקש באצבעו. "גימטריות! זה בטוח נמצא בכוכבי אור!!". הוא ניגש לספריית העץ והוציא משם את העותק שלו של כוכבי אור. הוא דפדף הלוך וחזור עד שנחו עיניו על המילים שחיפש. "שלמה, תראה כאן!".

כוכבי אור - חכמה ובינה אות ל'

בִּינָה, הִיא בְּסוֹד כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר נֶאֱמַר עָלֶיהָ בְּדִבְרֵי הַחוֹזֶה (יְחֶזְקֵאל א) "אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא" וְעַל כֵּן יַעֲלֶה גַּם זֶה בְּמִסְפַּר שְׁמוֹ בִּשְׁנֵי פָּנִים "נַחְמָן בֶּן פֵיגָא" עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹלֵל "נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה" כִּי הוּא אֲשֶׁר נֶאֱמַר עָלָיו מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמָשִׁיחַ דָּא מֹשֶׁה, אֲשֶׁר זָכָה לֶאֱחֹז וּלְהִתְאַחֵד בְּהַכִּסֵּא הַנּוֹרָאָה אֲשֶׁר תָּשִׁיר (לב) אֶת שִׁיר נְעִימוּת הַשָּגַת אֱלקוּתוֹ עַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִימִין, פָּשׁוּט, כָּפוּל, שָׁלוּשׁ, רָבוּעַ, שֶׁהוּא "הויה" בָּאֲחוֹרַיִם שֶׁעוֹלֶה שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם, לְעַנֵּג לָנֶצַח אֶת כָּל אֲשֶׁר יִזְכּוּ לָזֶה, וְלָכֵן מִסְפַּר שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ "נַחְמָן" כְּמִסְפַּר מִלּוּי "הויה" בָּאֲחוֹרַיִם כָּזֶה, "יוד, יוד, הא, יוד הה וו, יוד הה וו הא" עִם הָאַרְבָּעָה כּוֹלְלִים וְזֶה אֲשֶׁר גַּם "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה" עִם הָאַרְבַּע תֵּבוֹת בְּמִסְפַּר שְׁמוֹ בְּמִלּוּאוֹ "נוּן, חֵית, מֵם, נוּן" עִם הַכּוֹלֵל וְזֶה אֲשֶׁר גַּם "מֹשֶׁה מָשִׁיחַ" עִם הַשֶּׁבַע אוֹתִיּוֹת בְּמִסְפַּר שְׁמוֹ בְּמִלּוּאוֹ ...

"יוסי, הנה הגימטריה שלך!". "יישר כח גדול לעצמי.." אמר יוסי וטפח על שכמו, וחזר לקרוא בעיתון. שמואל ושלמה חייכו. "ותראה מה הוא כותב בהערה לב" המשיך שמואל.

הערה לב

עין היטב בהתורה תקעו ממשלה בליקוטי מוהר"ן תנינא סימן א'

"זה בדיוק קשור לא' תניינא!" אמר שלמה בהתרגשות. "אבל לא הבנתי, איך בינה קשור להכל?". שמואל חשב לרגע. "טוב, זה עיקר העניין של 'חכמה ו-בינה'" אמר וחייך. "הנה, הוא מסביר את זה בהקדמה".

כוכבי אור - חכמה ובינה הקדמה

... וְעַתָּה מֵאֵלֵינוּ נֵדַע וְנָבִין פָּחוֹת מִטִּפָּה מִן הַיָּם בַּמֶּה שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם נַחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה, שֶׁזֶּה הוּא הַשֵּׁם שֶׁל מִדַּת הַבִּינָה כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן כִּי אִם "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשֹוּ חָיִל" לְהַשִּיג הַשָּגוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵאִתָּהּ וּמִמִּדַּת הַחָכְמָה וְכוּ', אֲבָל לְהִדָּבֵק וּלְהִכָּלֵל בָּהּ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו, לא יָקוּם עוֹד בְּיִשְֹרָאֵל זוּלַת "הֶעָלִית עַל כֻּלָּנָה", כַּיָּדוּעַ וּמוּבָן כָּל זֶה בְּסִפְרֵי אֱמֶת וְאָנֹכִי הֶעָנִי בְּדַעַת בְּשָׁמְעִי וּבַהֲבִינוֹתִי בְּכָל זֶה, תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי בִּפְקֻדַּת רַבֵּנוּ זַ"ל אֲשֶׁר פָּקַד וְצִוָּה עַל כָּל אֶחָד לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה עַד מָקוֹם שֶׁיַּד שִֹכְלוֹ מַגַּעַת, וְסַבּוֹתִי אֶת לִבִּי לָתוּר וּלְחַפֵּשֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָרוֹמְזִים עַל בִּינָה עִלָּאָה, וְנָשָֹאתִי אֶת עֵינַי וָאֶרְאֶה כִּי בְּרֻבָּם כְּכֻלָּם מְרֻמָּז וְנִסְתָּר כְּבוֹד שְׁמוֹ (שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל) הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא בְּדֶרֶךְ מִסְפָּר וּמִנְיָן, כַּאֲשֶׁר הִצַּבְתִּי אוֹתָם לְעֵינֶיךָ זֶה אַחַר זֶה, כִּי בָּרִאשׁוֹנָה נָבֹא בְּחֶשְׁבּוֹן תֵּבַת בִּינָה אֲשֶׁר הִשִּיג אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּתָהּ וּבְמִלּוּאָהּ, וְתַבִּיט וְתִרְאֶה רֶמֶז נִפְלָא, כִּי עַל כֵּן בְּמִלּוּא כָּזֶה "בֵּית יוּד נוּן הֵי" (553) מְכֻוָּן בְּמִסְפָּר "נַחְמָן בֶּן שִֹמְחָה" מְכֻוָּן מַמָּשׁ.

"אני מבין" אמר שלמה. "הבינה היא בסוד כיסא כבודו יתברך, ורבינו זכה לעניין הזה בשלמות שאין שלמות אחריו.. אבל מז זה בדיוק 'עלית על כולנה'?". שמואל דפדף כמה דפים. "הנה, זה יותר מבואר כאן".

כוכבי אור - חכמה ובינה אות כא

... וְגַם כִּי אָמְנָם שֶׁגַּם זֶה אֱמֶת, כִּי כָּל צַדִּיק הַדּוֹר יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת מֹשֶׁה מָשִׁיחַ כַּמּוּבָא בִּדְבָרָיו זַ"ל, אֲבָל בְּוַדַּאי הָעִקָּר הוּא "הֶ"עָלִית עַל כֻּלָּנָה", שֶׁהוּא מֹשֶׁה מָשִׁיחַ בְּעַצְמוֹ, כַּנִּשְׁמַע כַּמָּה פְּעָמִים מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ ... וְעַל כֵּן גַּם אִם תָּבֹא בְּחֶשְׁבּוֹן הַשָּׁלשׁ תֵּבוֹת הָאֵלֶּה "עָלִית עַל כֻּלָּנָה" נַבִּיט וְנִרְאֶה שֶׁגַּם הֵם בְּמִסְפַּר שְׁמוֹ בְּמִלּוּאוֹ "נוּן, חֵית, מֵם, נוּן" עִם הָאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹלֵֶל.

"אז רבינו אמר להם בפירוש שהוא משה משיח בעצמו.. והוא זה שזכה למידת הבינה, שהיא בסוד הכיסא, בשלמות שאין שלמות אחריו... ולכן, למרות שבעצם כולם זוכים לבחינה מזה, כמו שהוא כותב בתורה שאיש הישראלי צריך שיהיה לו ממשלה על המלאכים, העיקר הוא משה משיח בעצמו, ולכן הוא עושה את ראש השנה!!". "יפה מאד" חייך שמואל בסיפוק.

המלווה הגדול

"שנייה, עכשיו יותר למה רבינו חלם את החלום.." אמר שמואל. "כשהלכת קראתי את הפרפראות לחכמה, תראה מה הוא כותב".

פרפראות לחכמה א' תניינא – פירוש על המעשה

... וברחו כולם עם כל מנהיגי הדור כולם ברחו. כי אפילו המנהיגי הדור, לא מיבעיא המפורסמים של שקר שפרסומם הוא רק על ידי עזותם ואינם כלל בבחינת שרשי נשמות ישראל שהם בחינת הכסא הכבוד, אלא אפילו מנהיגי הדור אמתיים שהם באמת בחינת שרשי נשמות ישראל וכל נשמות ישראל נחלקים תחתם, אף על פי כן עדיין לאו כל אחד מהם זוכה לבחינת כל התיקונים המבוארים בפנים בשלימות, עד שיהיה בבחינת (איוב כ"ו) מאחז פני כסא לאחוז בבחינת כסא הכבוד שרשי נשמות ישראל, עד שיהיה בבחינת מקומו של עולם, עד שעל ידי זה יוכל לעשות ראש השנה כמבואר בפנים. וזה מובן גם כן ממה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ל"ג) כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם וכו' על כן ברחו משם. ...

"אז אפילו מנהיגי הדור האמתיים לא יכולים לדון, כמו שר' אברהם ב"ר נחמן כותב ב'חכמה ובינה'!" אמר שלמה. "כן.. כאן ממש כתוב בפירוש לעניין ראש השנה, שרק מי שזכה לתיקונים האלה בשלמות יכול לעשות ראש השנה.. וזה מסתדר עם מה שקראתי בר' נתן".

העושה שליח לגבות חובו והלכות הרשאה ה' אות ט"ז

... וְעִקַּר הַדִּין הוּא, שֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ יָכוֹל לְהַכְרִיחַ אֶת הַלּוֹוֶה לְהַעֲמִידוֹ בְּדִין שֶׁיְּסַלֵּק לוֹ חוֹבוֹ כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הַרְשָׁאָה, אֲבָל בְּלֹא הַרְשָׁאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת שָׁלִיחַ שֶׁנִּשְׁלַח מֵהַמַּלְוֶה לִגְבּוֹת חוֹבוֹ יָכוֹל הַלּוֹוֶה לוֹמַר, לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ וְיָבוֹא הַמַּלְוֶה בְּעַצְמוֹ וְיִתְבָּעֵנִי בְּדִין, הַיְנוּ כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא בֶּאֱמֶת בְּחִינַת שָׁלִיחַ מֵהַמַּלְוֶה הַגָּדוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת מֵאַנְשֵׁי הַצַּדִּיק וְהַצַּדִּיק צִוָּהוּ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִגְבּוֹת חוֹבוֹתָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּלֵךְ וְיַזְהִיר וְיַזְכִּיר אֶת הַכֹּל שֶׁיַּעַסְקוּ בַּעֲבוֹדַת ה', ... אַף עַל פִּי כֵן אֵין לוֹ כֹּחַ לָדוּן אֶת הָעוֹלָם בְּעַצְמוֹ לְהַכְרִיחָם בְּדִינָא וְדַיְּנָא שֶׁיְּסַלְּקוּ הַחוֹבוֹת הַנַּ"ל, כִּי לִשְׁפֹּט וְלָדוּן אֶת הָעוֹלָם שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, אֵין כֹּחַ לְשׁוּם אָדָם כִּי אִם לְהַמַּלְוֶה הַגָּדוֹל בְּעַצְמוֹ שֶׁיָּכוֹל לֶאֱחֹז עַצְמוֹ בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁהֵם שָׁרְשֵׁי נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל שֶׁהוּא דַּיְקָא יָכוֹל לַעֲשֹוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָדוּן אֶת כָּל הָעוֹלָם לְפִי מְקוֹמָם וְכוּ', כַּמְבֹאָר שָׁם הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. אֲבָל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלוּחָיו לֹא נַעֲשֹוּ שְׁלוּחִים כִּי אִם לְזָרֵז וּלְהַזְכִּיר שֶׁיְּסַלְּקוּ חוֹבוֹתָם כַּנַּ"ל, אֲבָל לֹא לְהַכְרִיחָם וּלְדוּנָם בְּדִין וּמִשְׁפָּט, כִּי מִי יוֹדֵעַ מָקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵיךְ לְדוּנָם וּלְשָׁפְטָם לְפִי מְקוֹמָם, כִּי זֶה אֵין יוֹדֵעַ כִּי אִם הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַמַּלְוֶה הַגָּדוֹל בְּעַצְמוֹ שֶׁיָּכוֹל לַעֲשֹוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. וְעַל כֵּן אֵין לְהַשָּׁלִיחַ כֹּחַ לְתָבְעָם בְּדִין וּמִשְׁפָּט כִּי אִם כְּשֶׁבָּא בְּהַרְשָׁאָה בְּפֵרוּשׁ עַל זֶה וְגַם הוּא נִקְרָא אֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָֹה בְּעַמָּיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּמְבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, "וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָֹה בְּעַמָּיו", זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה וְכוּ', כִּי אֵין מִי שֶׁיּוּכַל לִשְׁפֹּט וְלָדוּן אֶת הָעוֹלָם כִּי אִם בְּחִינַת הַמַּלְוֶה הַגָּדוֹל בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲשֹוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה כַּנַּ"ל, כִּי הוּא יוֹדֵעַ לָדוּן הַכֹּל לְכַף זְכוּת בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים לְפִי מְקוֹמָם, כִּי הוּא יוֹדֵעַ מְקוֹם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְכוּ', אֲבָל מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת שָׁלִיחַ, אֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן וְלִשְׁפֹּט כְּלָל, כַּמְבֹאָר שָׁם הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם כִּי אִם מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ'. וְיוֹתֵר מִזֶּה מְבֹאָר בְּסוֹד נוֹרְאוֹת הַמַּעֲשֶֹה הַשַּׁיָּכָה לַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבָה בְּרֶמֶז בְּעָלְמָא מְעַט רָאשֵׁי פְּרָקִים בַּסֵּפֶר חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן:

"ואו.. כאן ר' נתן ממש מרחיב את העניין.." אמר שלמה, ושני החברים הסתכלו אחד על השני בסיפוק.

משם דייקא

שלמה עצר לרגע. "אז בעצם אחרי ההסתלקות, זה כמו שאמרנו על עניין אבן שתייה, נכון?". "כן, בדיוק" אמר שמואל והראה לשלמה את המקורות שעיינו בהם בפעם שעברה.

גביית חוב מלקוחות ה' אות יד

... וְעִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים שֶׁתִּקְּנוּ מַעֲשֵֹיהֶם בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת עַד שֶׁגַּם בְּחַיֵּיהֶם הָיוּ אוֹחֲזִים בִּבְחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִים לַעֲשֹוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָדוּן הַכֹּל לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי שֶׁנִּכְלָלִים בִּבְחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם כַּנַּ"ל, אֲבָל גַּם הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ הֵם גְּדוֹלִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. כִּי אַחַר מִיתָתָם הַקְּדוֹשָׁה דַּיְקָא כְּשֶׁהֵם שׁוֹכְנִים בְּתוֹךְ הֶעָפָר הַגַּשְׁמִי דַּיְקָא, מִשָּׁם דַּיְקָא הֵם נִכְלָלִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּבְחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה. וְעַל כֵּן אָז דַּיְקָא הֵם מַמְלִיצִים טוֹב בְּיוֹתֵר עַל יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר כָּל קִיּוּמֵנוּ עַתָּה עַל יָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, אִלְמָלֵא תְּפִלַּת הַצַּדִּיקִים הַמֵּתִים עַל הַחַיִּים לָא אִתְקַיֵּם עָלְמָא רִגְעָא חֲדָא. כִּי אַחַר מִיתָתָם כְּשֶׁהֵם שׁוֹכְנִים בְּתוֹךְ הֶעָפָר מַמָּשׁ, אָז דַּיְקָא הֵם נִכְלָלִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּבְחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם כַּנַּ"ל, וְאָז יְכוֹלִים בְּיוֹתֵר לְהַמְלִיץ טוֹב עַל יִשְֹרָאֵל לְזַכּוֹתָם לְפִי מְקוֹמָם וְכַנַּ"ל. וְעַל כֵּן הוֹלְכִים בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּיְקָא עַל קִבְרֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ, כִּי אָז אַחַר מִיתָתָם הַקְּדוֹשָׁה, אָז דַּיְקָא הֵם עוֹשִֹים רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, כִּי עַתָּה עַל יְדֵי קְבוּרָתָם הַקְּדוֹשָׁה בָּאָרֶץ הַגַּשְׁמִי הַזֹּאת שֶׁהוּא בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, בִּבְחִינַת צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ, עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא הֵם נִכְלָלִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם בִּשְׁלֵמוּת נִפְלָא ...

וְזֶה שֶׁדִּקְדֵּק הַפָּסוּק כְּשֶׁהִזְכִּיר הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁכָּל תִּקְוָתֵנוּ עֲלֵיהֶם. דִּקְדֵּק לְהַזְכִּיר שָׁם שֶׁהֵם בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם". 'אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה' דַּיְקָא, כִּי דַּיְקָא עַל יְדֵי שֶׁהֵם שׁוֹכְבִים בְּתוֹךְ הָאָרֶץ הֶעָפָר הַגַּשְׁמִי אַחַר הִסְתַּלְּקוּתָם שֶׁשָּׁם תַּכְלִית נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז הַגַּשְׁמִי מְאֹד. מִשָּׁם דַּיְקָא עוֹלִין לְמַעְלָה מַעְלָה מַה שֶּׁאֵין שׁוּם מַלְאָךְ וְשָֹרָף יָכוֹל לַעֲלוֹת לְשָׁם כַּנַּ"ל. וּמִשָּׁם, מִתּוֹךְ הָאָרֶץ הַגַּשְׁמִי שֶׁנִּקְבְּרוּ שָׁם, מִשָּׁם דַּיְקָא הֵם מַעֲלִין וּמְתַקְּנִים הַכֹּל יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה וּמֵיטִיבִין עִמָּנוּ בְּכָל הַטּוֹבוֹת בִּבְחִינַת וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם וְכַנַּ"ל.

"יפה, אז רבינו שזכה לאחוז ולהתאחד בשלמות בכיסא הכבוד, ורואה את שורשי נשמות ישראל בשלמות, כי זכה לבחינת מקומו של עולם, ולכן יכול לעשות ראש השנה, ולכן צריך להתקבץ אליו, וודאי ווודאי שאחר ההסתלקות צריך להתקבץ אליו, כי זוכה בתכלית השלמות לעשות ראש השנה, ומשם דייקא מעלים ומתקנים את כל מי שבא אליהם..". שמואל מחא כפיו וחייך בסיפוק.

"חכו רגע.." אמר לפתע יוסי. "מה?" שאל שלמה. "אם כבר אתם מדברים על מקומו של עולם אחרי ההסתלקות, יש עד כמה מקורות" יוסי קם מהספה והתחיל לדפדף בכרכי ליקוטי הלכות השונים. "הנה כאן".

שלוחין ד' אות יג

וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁנּוֹסְעִין עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְצַדִּיקִים, כִּי עַל יְדֵי הַהֲלִיכָה וְהַנְּסִיעָה שֶׁכָּל אֶחָד הוֹלֵךְ וְנוֹסֵעַ מִמְּקוֹמוֹ לְהַצַּדִּיק עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה מְקוֹמוֹ, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁהוּא הַצַּדִּיק, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בִּבְחִינַת 'וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם' וְכוּ'. וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁנּוֹסְעִין וְהוֹלְכִין עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים, בִּפְרָט קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁשּׁוֹכֵב הַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְשָׁם הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּי שָׁם מְנוּחַת הַצַּדִּיק בִּבְחִינַת 'יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם'. וְעִקַּר מְנוּחַת הַצַּדִּיק הוּא כְּשֶׁמְּקֻשָּׁר וְנִכְלָל בִּבְחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁשָּׁם עִקַּר הַמְנוּחָה וְהַנַּחֲלָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן שָׁם בִּמְקוֹם גְּנִיזַת הַצַּדִּיק זוֹכֶה כָּל אֶחָד שֶׁיְּרַחֲמוּ עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְיָדוּנוּ אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ' וְכַנַּ"ל:

"וגם כאן".

ערלה ד' אות ח'

וּבִשְׁבִיל זֶה נוֹסְעִין עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי בִּמְקוֹם מְנוּחַת הַצַּדִּיקִים שָׁם כְּלוּלִים כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כִּי בִּמְקוֹם מְנוּחָתוֹ שָׁם נִמְשָׁךְ קְדֻשַּׁת הַכִּסֵּא כָּבוֹד שֶׁהוּא נַחֲלָתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם. וְעַל כֵּן שָׁם הוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְיָכוֹל כָּל אֶחָד לִמְצֹא שָׁם אֶת מְקוֹמוֹ וְלָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּחִינַת 'וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחוֹקֵק סָפוּן', הַיְנוּ בִּמְקוֹם קְבוּרַת הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה בְּחִינַת שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן שָׁם יָכוֹל כָּל אֶחָד לִרְאוֹת הָרֵאשִׁית שֶׁלּוֹ, הַיְנוּ בְּחִינַת הַהַתְחָלָה וְהָרֵאשִׁית שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַתְחִיל לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ. מֵחֲמַת שֶׁשָּׁם כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד שֶׁהֵם בְּחִינַת הַהַתְחָלָה וְהָרֵאשִׁית שֶׁל כָּל אֶחָד.

"וכאן הוא גם מדבר על בעל השדה".

ערב ה' אות מב

... כִּי מְבֹאָר לְעֵיל (אות יד) סוֹד הַקְּבוּרָה בָּאָרֶץ, שֶׁהוּא שֶׁדַּיְקָא עַל יְדֵי זֶה שֶׁהָאָדָם נִקְבָּר בְּתוֹךְ הָאָרֶץ הַגַּשְׁמִי, עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכֶה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁיַּעֲלֶה לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁיּוֹרְדִים דַּיְקָא לְתַכְלִית גַּשְׁמִיּוּת הַמָּקוֹם, אֲבָל הָעִקָּר אֵין זוֹכִין לָזֶה כִּי אִם גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים בְּנֵי הָעֲלִיָּה הַמֻּבְחָרִים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת גֹּדֶל מַעֲלַת הַהֲלִיכָה עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים וְכַנַּ"ל ... אֲבָל כָּל זֶה בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל שֶׁזָּכָה בְּחַיָּיו לְשַׁבֵּר כָּל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וְכוּ' וְכוּ' עַד שֶׁזָּכָה לִכְלֹל בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם שֶׁהוּא בְּחִינַת בַּעַל הַשָּדֶה שֶׁכָּל הַתִּקּוּן עַל יָדוֹ וְכַנַּ"ל ...

"למעלה מהמקום?" שאל שלמה. "כן" אמר שמואל, "יוסי צודק.. זאת אותה בחינה של 'מקומו של עולם', הנה תראה" אמר שמואל ופתח את או"ח כרך א' בליקוטי הלכות.

ציצית ג' אות ז'

... וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת צִיצִית, שֶׁהֵם מַעֲלִין וּמְקַבְּצִין וּמְקַשְּׁרִין אֶת בְּחִינַת הַמָּקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁשָּׁם שֹׁרֶשׁ הַמָּקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְעַל יְדֵי זֶה דָּנִים אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדְעִין אֶת מְקוֹמוֹ.

שלמה הסתכל על שמואל בהתרגשות. "אז הכל מתחבר לערבית ד' ולבחינת בעל השדה!!". שמואל התבונן בדברים ביראת קודש, והנהן לעבר חברו באיטיות.

באומאן כל השידוכים

לפתע בני החבורה שמעו דפיקה בדלת. שמואל פתח את הדלת של החדר הקטן, ויעקב, האברך שהצטרף אליהם, נכנס לחדר עם תיקו העמוס על כתפו. "יעקב, למה הגעת עכשיו?" שאל שלמה. "האיר לי לבוא לכאן עכשיו" אמר יעקב בתמימות. בני החבורה חייכו אחד לשני. "אל תשאל יעקב" אמר שלמה, "גילינו שרבינו זכה לאחוז בכיסא הכבוד בשלמות, וכל שכן לאחר הסתלקותו!". "אה..." אמר יעקב והתחיל להוציא ספרים מתיקו העמוס. מתחת לכל הספרים הוא הוציא ספר קטן עם כריכה כחולה כהה, והתחיל לדפדף. בני החבורה הסתכלו עליו בסקרנות, עד שלבסוף הוא הושיט את הספר לשמואל ונתן לו לקרוא.

התפילה ביערות – מאת מורינו הרב שליט"א, עמ' עב

באומאן זה הבחינה של הכיסא, "כרסיה שביבין די נור". רבינו ראה ראש השנה ממש. ראש השנה זה מציאות. אפשר ממש לראות את זה. ובאומאן כל השידוכים, כמו שסיפרנו שהיתה אחת שלא מצאה שידוך לבן שלה והלכה לכל האדמו"רים ואמרו לה שתיסע לאומאן, והגיעה לאומאן ואמרה תהילים ובכתה כל הזמן, וכשהגיע הזמן ללכת הוציאו וגררו אותה בכח ובאוטובוס צלצל לה הטלפון שתזדרז לבוא כי מחכים לה בארץ הקודש לאירוסין.

"יישר כח יעקב! יש כאן דברי הרב מפורשים שבאומאן זה הכיסא של תורה א' תניינא ושל המעשה מכיסא..". שלמה צירף את ידיו בשמחה, ושמואל המשיך. "אז וודאי שאחרי החלום של רבינו לפני ראש השנה תקס"ט, ותורה א' תניינא שנאמרה בראש השנה עצמו, ר' נתן הבין יותר ויותר שרבינו הוא זה שעושה את ראש השנה.. והוא משה משיח שזכה למידת הבינה, לאחוז בכיסא הכבוד, בשלמות שאין שלמות אחריה, ולכן הוא המלווה הגדול שרק הוא יכול לעשות את ראש השנה.. וביותר וביותר לאחר הסתלקותו, שאז הוא עושה את ראש השנה בתכלית השלמות! אז ממילא פשוט שאחרי הסתלקותו, גדל וגדל החיוב לבוא אליו ולהתקבץ על ראש השנה הקדוש!". שלמה חייך באושר. "באמת הרמזים והתורות והמעשיות מתחילים להתחזק מאד אחרי למברג.." אמר שמואל לחברו. שלמה חייך בשמחה והתחיל לסדר את חפציו. "נו, אמרתי לך" פנה יוסי לשלמה, "עכשיו תוכל לתקתק את הספר תוך כמה שעות, לא?". "הספר? אוי, שכחתי לגמרי..". יוסי חייך. "בוא נחזיר אותך הביתה לפני שתעלה עוד בעולמות.." אמר לשלמה, ובני החבורה נפרדו לשלום.