המקום שנוגע ולעד ולנצח

קול הניגון

"בסדר, אני אקח את נחמן" אמר שלמה לבני ביתו, ויצא עם הילד הקטן. תפילת שחרית עוד היתה לפניו, והיה עליו להתקדם בספר התורה שקיבל על עצמו לכתוב. ברגע שיסיים את הכתיבה שלו להיום, הוא תכנן להיפגש עם שמואל ולהמשיך במסע שלהם, והוא ציפה לכך בקוצר רוח. הוא מיהר צעדיו לחיידר, כשנחמן הקטן משתרך מאחוריו. לפתע הוא שם לב שנחמן לקח את אחד מהצעצועים מביתם. "נחמן, אתה יודע שאנחנו לא לוקחים את הצעצועים לחיידר, נכון?". "לא, אני לוקח!" ענה הזאטוט. שלמה התבונן בשעון, וכל המשימות שרבצו עליו הרגישו פתאום כבדות מנשוא. הוא כמעט אמר לנחמן "די נחמן, מספיק, לא לוקחים צעצועים", אך ברגע האחרון עצר את עצמו. "קול המוכיח, שמעורר ריח טוב בנשמות", הזכיר שלמה לעצמו. "אני אשקיע דקה בשביל לשכנע אותו בצורה יותר נכונה, זה לא יגזול לי יותר מדי מהזמן.." חשב שלמה. "נחמן.. אתה רוצה שאבא ישמור לך את הצעצוע?..". נחמן הסתכל על אביו בחשדנות. "אני אשים לך את הצעצוע במקום בבית, שלא יקרה לו כלום, טוב?". שלמה נשא תפילה חרישית לבוראו, ונחמן הביט באביו במבט מתלבט. "טוב", אמר לבסוף, ושלמה נאנח לרווחה. הוא שם את הצעצוע בכיס, והמשיך עם בנו הקטן לכיוון החיידר.

זכות ישראל לדורות

שמואל ישב בחדרו ועסק בשיעור שהיה צריך למסור למחרת כששלמה דפק על הדלת ונכנס לחדר הקטן. "או ברוך הבא ר' שלמה, שב, קח לך כיסא" אמר שמואל לחברו, ושלמה התיישב על הכיסא הקבוע עליו ישב. "אז איפה אנחנו במסע?" שאל שמואל את חברו. שלמה הרים את הספר ימי מוהרנ"ת מהשולחן, דפדף קלות ופנה אל שמואל. "עכשיו, אחרי הסיפור של ה-ז' בעטלירס, רבינו נוסע לאומן. הנה מה שר' נתן כותב על זה".

ימי מוהרנ"ת חלק ראשון מה

בְּיוֹם רִאשׁוֹן אַחַר חֲצוֹת וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה קָרָא לְבֵיתוֹ אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ מָמוֹן וְדִבֵּר עִמּוֹ, בְּתוֹךְ שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בָּא אִישׁ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִטֶּפְּלִיק וְהֵבִיא לוֹ סִימָן מֵאוּמֶין, וְאָמַר לוֹ שֶׁמְּבַקְשִׁין אוֹתוֹ לְאוּמֶין שֶׁיֵּשֵׁב שָׁם בְּהַדִּירָה הַנַּ"ל וְתֵכֶף שֶׁדִּבֵּר זֹאת הָאִישׁ הַנַּ"ל נִתְאַדְּמוּ פָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מְאֹד (וְאָז לא יָדַעְתִּי מַה זֶּה אַךְ אַחַר כָּךְ הֵבַנְתִּי לְמַפְרֵעַ כִּי זֶה מֵחֲמַת שֶׁזֶּה הָיָה קְרִיאָה לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ, כִּי שָׁם בְּאוּמֶין נִסְתַּלֵּק):‏ ‏

וַאֲנִי הָיִיתִי נִכְסָף תָּמִיד לִנְסֹעַ עִמּוֹ אַךְ הֵבַנְתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁאִם יִסַּע אֵין בְּדַעְתּוֹ לִקַּח אוֹתִי עִמּוֹ, רַק הַדָּבָר הָיָה נִרְאֶה שֶׁיִּקַּח אֶת רַבִּי נַפְתָּלִי נֵרוֹ יָאִיר אַךְ מֵאֵת הַשֵּׁם הָיְתָה שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם רִאשׁוֹן הַנַּ"ל הֻכְרַח רַבִּי נַפְתָּלִי לָשׁוּב לְבֵיתוֹ אֵיזֶה שָׁעוֹת קֹדֶם שֶׁבָּא הָאִישׁ הַנַּ"ל מִטֶּפְּלִיק עַל כֵּן תֵּכֶף כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁדַּעְתּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לִנְסֹעַ לְאוּמֶין בְּעֵת שֶׁבָּא הָאִישׁ הַנַּ"ל מִטֶּפְּלִיק אָז הִתְחַלְתִּי לַעֲסֹק בְּעִנְיַן הַנְּסִיעָה כְּדֵי שֶׁיִּקַּח אוֹתִי וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לא דִּבֵּר עִמִּי מְאוּמָה מִזֶּה אִם יִקַּח אוֹתִי אוֹ אִישׁ אַחֵר, רַק אֲנִי בְּעַצְמִי הָלַכְתִּי וְקָרָאתִי בַּעַל עֲגָלָה אֶחָד וְעָסַקְתִּי בְּכָל צָרְכֵי הַנְּסִיעָה עַד שֶׁזָּכִיתִי שֶׁלָּקַח אוֹתִי לַדֶּרֶךְ הַזֶּה לְאוּמֶין וְאִלְמָלֵא לא אָתֵינָא לְעָלְמָא אֶלָּא לִנְסֹעַ עִמּוֹ דֶּרֶךְ הַזֶּה דַּיִּי, כִּי רַב טוּב זָכִיתִי לִשְׁמֹעַ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה תּוֹרוֹת וְשִֹיחוֹת נוֹרָאוֹת הַמְחַיִּין אוֹתִי וְכָל בֵּית יִשְֹרָאֵל לְדוֹרוֹת כַּאֲשֶׁר מוּבָן מְעַט לְהַשּׁוֹמְעִים אֶת כָּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה.

שמואל פתח עיניו בהתפעלות והסתכל על שלמה. "ר' נתן מעיד כאן עדות נדירה.. ר' נתן לא מספר לנו מה בדיוק שמע שם בדרך, אבל כפי שהוא אומר, 'כאשר מובן מעט להשומעים'... הוא הולך לרמוז לנו על מה מדובר..". שלמה התנענע קלות אחורה וקדימה והיה קשוב לחברו שמואל במלוא הקשב. "ימשיך כבודו" אמר שמואל לחברו, ושלמה העתיק מבט מחברו הטוב לספר שבידו, והמשיך להקריא.

ימי מוהרנ"ת חלק ראשון מו

וְהִנֵּה אָז כְּשֶׁבָּא הָאִישׁ הַנַּ"ל מִטֶּפְּלִיק בַּשְּׁלִיחוּת שֶׁיִּסַּע לְאוּמֶין, אָז עָמַדְתִּי מַרְעִיד וְרָאִיתִי נִפְלָאוֹת הַשֵּׁם וְנוֹרְאוֹתָיו הָעֲצוּמִים עַד אֵין חֵקֶר, שֶׁבְּכָל יְמֵי הַחֹרֶף שֶׁהָיָה מְדַבֵּר מֵאוּמֶין וְאַנְשֵׁי טֶפְּלִיק שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם יָכִינוּ לוֹ שָׁם הַדִּירָה לא רָצָה שֶׁיִּסְעוּ בִּשְׁבִילוֹ וְזֶה סָמוּךְ הִסְכִּים שֶׁיִּסְעוּ בִּשְׁבִיל זֶה עַד שֶׁפָּעֲלוּ שָׁם הַדִּירָה הַנַּ"ל בִּשְׁבִילוֹ, וּבְתוֹךְ כָּךְ נִשְֹרַף בֵּיתוֹ וְהָיִינוּ מְטֻלְטָלִים מְאֹד מְאֹד וְהַחֲפָצִים שֶׁלּוֹ הָיוּ מְפֻזָּרִים וּמְטֻלְטָלִים כַּדֶּרֶךְ הַנָּהוּג אַחַר הַשְּרֵפָה, וְלא הָיָה לוֹ מְקוֹם מְנוּחָה כִּי רֹב הָעִיר נִשְֹרַף בִּפְרָט כָּל הָרְחוֹבוֹת שֶׁסְּמוּכִים לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּלְבֵית הַכְּנֶסֶת וּבְתוֹךְ הַפִּזּוּר וְהַטִּלְטוּל הַזֶּה בָּא הָאִישׁ הַנַּ"ל מִטֶּעפְּלִיק וּבִקֵּשׁ אוֹתוֹ לְאוּמֶין בְּמוֹעֲדוֹ וּבִזְמַנּוֹ בְּעֵת שֶׁכְּבָר נִגְזַר מִן הַשָּׁמַיִם לִשְֹרֹף בֵּיתוֹ מִקֹּדֶם, וְלא הָיָה לוֹ מָקוֹם כָּרָאוּי לָשֶׁבֶת וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּבָר הִקְדִּים רְפוּאָה שֶׁבְּאוֹתוֹ הָעֵת בְּסָמוּךְ קֹדֶם הַשְּרֵפָה אָז דַּיְקָא צִוָּה שֶׁיָּכִינוּ לוֹ הַדִּירָה בְּאוּמֶין וּבָא הַשָּׁלִיחַ בְּמוֹעֲדוֹ וּבִזְמַנּוֹ וְאֶת הַכֹּל עָשָֹה ה' יָפֶה בְּעִתּוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר כָּל אֲשֶׁר בְּלִבִּי בָּזֶה בִּכְתָב, כִּי בְּעִנְיַן נְסִיעָתוֹ לְאוּמֶין וּבְעִנְיַן מַה שֶּׁזִּכָּה אוֹתִי לִנְסֹעַ עִמּוֹ לְשָׁם בָּזֶה הָיוּ תְּלוּיִים עוֹלָמוֹת הַרְבֵּה עַד אֵין קֵץ וּזְכוּת יִשְֹרָאֵל לְדוֹרוֹת, כִּי תִּקֵּן שָׁם אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רִבְבוֹת נְשָׁמוֹת פְּגוּמוֹת וּמְקֻלְקָלוֹת שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם לְהִתְתַּקֵּן בְּשׁוּם אֹפֶן כִּי אִם עַל יְדֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ וּבְרֶמֶז וְגַם כַּמָּה טוֹבוֹת לָנֶצַח נִצְמְחוּ מִזֶּה לְיִשְֹרָאֵל לְדוֹרוֹת, כִּי כְּבָר גִּלָּה, שֶׁמִּי שֶׁיָּבוֹא עַל קִבְרוֹ וְיֹאמַר אֵלּוּ הָעֲשָֹרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים הַמְפֻרְסָמִים עַתָּה, בְּוַדַּאי יַעְזֹר לוֹ לָנֶצַח אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה כַּיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם וְהַנְּסִיעָה לְאוּמֶין הָיְתָה הַתְחָלָה וַהֲכָנָה לְכָל הַתִּקּוּנִים הָאֵלֶּה לָנֶצַח כִּי מְקוֹם קְבוּרָתוֹ כְּבָר הֻבְחֲרָה שָׁם בְּאוּמֶין וְשָׁם הָיָה צָרִיךְ לַעֲסֹק בְּכָל הַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל, וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר מִזֶּה מַה שֶּׁנֶּעְלָם מֵאִתָּנוּ כַּאֲשֶׁר הֵבַנּוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ עַל כֵּן בְּכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה וּבְכָל סִבָּה וְסִבָּה שֶׁסִּבֵּב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעִנְיַן נְסִיעָה זֹאת מַה גָּדְלוּ בָּהֶם מַעֲשֵֹי הַשֵּׁם, מְאֹד מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו כִּי הַכֹּל הָיָה נוֹגֵעַ לַמָּקוֹם שֶׁנּוֹגֵעַ לָעַד וְלָנֶצַח.

"למקום שנוגע לעד ולנצח..." אמר שלמה ביראה. שמואל הנהן בהתרגשות. "כן.. שלמה, עד עכשיו ראינו ליקוטי הלכות, ביאור הליקוטים, כוכבי אור... חיברנו חיבורים וראינו רמזים גדולים, ואף דברים מפורשים מגדולי ברסלב היותר אחרונים.. אבל כאן.. כאן ר' נתן מעיד עדות נוראית.. עולמות הרבה עד אין קץ, וזכות ישראל לדורות, תלויים בנסיעתו של רבינו לאומן, ובהצטרפות ר' נתן אליו.. והכל, מסביר לנו ר' נתן, הכל היה נוגע למקום שנוגע לעד ולנצח...". שלמה הנהן בדבקות. "שמואל.. הוא מתכוון לאומן, נכון?". שמואל הנהן. "כן.. ר' נתן אומר לנו בעדינות שהכל היה נוגע לאומן... הדיבורים שר' נתן זכה לשמוע בדרך, בנוסף לרמזים שקיבל עד כה, כנראה היוו את החותמת הסופית שר' נתן היה צריך כדי לקבוע בוודאות, כהלכה מבוררת מתוך שלוש הלכות מבוררות בלבד, את אסיפת הנפשות למקום גניזתו הקדוש בראש השנה...". שלמה הנהן והרהר בדברים ביראה.

נקודת חצות

שני החברים ישבו על מקומם, כשלפתע שמעו דפיקה על הדלת , וראו את יוסי נכנס לחדר העבודה הקטן. "או.. ר' יוסי, שמחים שהגעת.." אמר שמואל לבחור בן השבע עשרה. "תודה, תודה, אתם לא צריכים לקום.." סימן יוסי בידו, והתיישב על הספה הקטנה. שלמה ושמואל חייכו, ויוסי חייך בחזרה. "תגידו, אתם מכירים את הקטע הזה בריקוד, שהשיר נגמר, ואתה מתלבט מתי לעזוב את היד של החבר.. מצד אחד, אם תשאיר אותה יותר מדי, אתה יוצא קצת דביק.. ומצד שני, אם תעזוב מוקדם מדי, אז אתה לא חבר'המן.. נראה לי שזה כמו נקודת חצות, שאי אפשר לעמוד עליה.. ובזה תלויה הגאולה... מה אתה אומר ר' שמואל?". שמואל צחק בקול, ושלמה הצטרף אליו. "אני אומר שאנחנו שמחים שאתה חלק מהמסע שלנו ר' יוסי..". יוסי חייך, והתמקם על הספה הקטנה.

אני גמרתי ואגמור

שמואל הניח ידו על ברכו, ופנה בחזרה לשלמה. "טוב ר' שלמה, מה עוד הוא כותב על השיחות בדרך?". "כן, בוא נמשיך", אמר שלמה בחיוך והתחיל לדפדף בספרים שהיו על השולחן. "הנה" אמר והתחיל להקריא מחיי מוהר"ן.

חיי מוהר"ן קפח

כְּשֶׁנָּסַעְתִּי עִמּוֹ לְאוּמֶין בְּסוֹף יָמָיו וְדִבֵּר עִמִּי עַל הָעֲגָלָה דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין כַּמָּה שִֹיחוֹת נָאוֹת קְדוֹשׁוֹת מְאֹד הַמְחַיִּין אֶת הַנֶּפֶשׁ מְאֹד. וְהֵבַנְתִּי מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים גֹּדֶל הָרַחֲמָנוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְסוֹף כָּל סוֹף יְגַלֶּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָאֱמֶת וְיֵיטִיב אַחֲרִיתֵנוּ וְכוּ'. אָז עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו בְּהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב אַף עַל פִּי כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִגְמֹר כִּרְצוֹנוֹ. הֵשִׁיב לִי בִּלְשׁוֹן תְּמִיהָה מַה הוּא זֶה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִגְמֹר הֲלֹא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵר תָּמִיד.

"מדהים..", אמר שמואל. "רבינו בעצם מגלה לר' נתן את קץ הגאולה.. שה' מגלה את האמת ומיטיב אחריתנו... וכשר' נתן מתעורר מהדיבורים האלו באמונה שאכן ה' יגמור כרצונו, רבינו מדבר אתו בידיעה.. 'הלא ה' יתברך גומר תמיד'..". שלמה הנהן בדבקות. "אז אם מצרפים את דברי ר' נתן בימי מוהרנ"ת, אנחנו מבינים שזה אחד מהדברים שהוא דיבר אתו עליהם בנסיעה!! הדברים שתלויים בהם עולמות עד אין קץ, ושנוגעים למקום שנוגע לעד ולנצח!! ממילא ר' שלמה, יוצא שהנסיעה לרבינו על ראש השנה מקרבת את קץ הגאולה..". שלמה הנהן בהתלהבות דקדושה. "שמואל.. זה בדיוק מה שקיבלנו מר' נתן:". שלמה הזדרז לספרייה, הוציא משם אחד מהכרכים של שיח שרפי קודש והתחיל להקריא.

שיח שרפי קודש - חלק א' שעג

שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי נַחְמָן בְּרַבִּי שַׁכְנָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁשָּׁמַע לְעִנְיַן נְסִיעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְכוּ', וְהַיּוֹצֵא מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁכָּל נְסִיעָה וּנְסִיעָה שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִהְיֶה לָהּ חֵלֶק בְּקֵץ הַגְּאֻלָּה.

שמואל הניד ראשו בהתפעלות. "הקצוות מתחילים להתחבר" אמר שלמה לידידו, ושמואל הנהן בהסכמה. "יש עוד דברים שר' נתן סיפר לנו על הנסיעה?". "אה.." שלמה מלמל ומיהר לספרים. "הנה" אמר והתחיל להקריא.

חיי מוהר"ן רכט

... גַּם כְּשֶׁנָּסַע לְאוּמֶין וַאֲנִי נָסַעְתִּי עִמּוֹ דִּבֵּר עִמִּי מֵעִנְיָן שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵר תָּמִיד כַּמּוּבָא לְעֵיל. וּלְבָאֵר כָּל אֵלּוּ הָעִנְיָנִים צְרִיכִין לְסַפֵּר הַרְבֵּה אֲשֶׁר לֹא יַסְפִּיקוּ כַּמָּה יְרִיעוֹת. וְהַכְּלָל בִּתְחִלָּה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה כְּשֶׁנִּתְקָרַבְנוּ אֵלָיו שֶׁיִּגְמֹר הַתִּקּוּן מִיָּד, וְכַמָּה דִּבּוּרִים שֶׁנִּדְבְּרוּ מֵעֵין זֶה, אַךְ אַחַר כָּךְ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים וּבַעֲווֹנוֹת הַדּוֹר, וּמִגֹּדֶל הִתְגָּרוּת הַשָּטָן עַד שֶׁהִרְבָּה מַחֲלֹקֶת גָּדוֹל עָלָיו, עַל יְדֵי כָּל זֶה נִתְבַּלְבֵּל הָעוֹלָם, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִגְמֹר בְּחַיָּיו מַה שֶּׁרָצָה. וְאַף עַל פִּי כֵן אָמַר שֶׁגָּמַר וְיִגְמֹר כַּנַּ"ל, כִּי אַחַר שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ זָכָה לְדֶרֶךְ כָּזֶה וְדִבֵּר דִּבּוּרִים כָּאֵלֶּה שֶׁעַל זֶה לֹא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "הָאֵשׁ שֶׁלִּי תּוּקַד עַד בִּיאַת מָשִׁיחַ" בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן.

"רבינו גמר ויגמור..." אמר שלמה. "אתה יודע" לפתע אמר, "אני פתאום מבין לגמרי אחרת קטע אחר בחיי מוהר"ן!". שלמה דפדף כמה דפים אחורה, והקריא לחברו קטע נוסף מחיי מוהר"ן.

חיי מוהר"ן ריא

בִּתְחִלַּת כְּנִיסָתוֹ לְאוּמֶין בָּא אֵלָיו אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה קְצָת מְקֹרָב לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר לוֹ שֶׁאַנְשֵׁי הַבֵּית הַמִּדְרָשׁ דְּשָׁם מִתְנַצְּלִים עַל שֶׁלֹּא בָּאוּ כֻּלָּם לְקַבֵּל פָּנִים וְאָמַר אֵיזֶה תֵּרוּצִים עַל זֶה. עָנָה וְאָמַר הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה חֲסִידִים חֲדָשִׁים אֵינִי מְבַקֵּשׁ עוֹד. אִם יִהְיוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הַיְשָׁנִים הַמְקֹרָבִים מִכְּבָר אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת מַה טּוֹב. וְאִם לָאו דַּי לָעוֹלָם אֲנִי לְבָד.

שמואל פער את עיניו בתדהמה. "זה רמז נורא ואיום!!" אמר לחברו. "נכון.. איך פספסתי את זה..." אמר שלמה. "רבינו לא הצליח לגמור בחייו מה שרצה", שמואל המשיך, "אבל עכשיו יש תיקון חדש... הציון". שלמה הנהן ביראה. "שמואל, אתה צודק.. הרי רבינו הולך להסתלק באומן! די לעולם אני לבד, מספיק שיבואו לציון שלי...". שמואל הנהן בדבקות. "אכן, זהו רמז נפלא.. יש עוד דברים שקרו בנסיעה ר' שלמה?". שלמה פתח שוב את העותק של חיי מוהר"ן והתחיל לדפדף. לאחר דקה קלה שוב התחיל להקריא לחברו.

שם קפט

בַּדֶּרֶךְ בְּעֵת נְסִיעָתוֹ לְאוּמֶין עָנָה וְאָמַר אַף עַל פִּי כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר לְיִשְֹרָאֵל תָּמִיד, וְאֵין דּוֹר יָתוֹם. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כְּשֶׁאָמַר אֵיזֶה תַּנָּא עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְֹרָאֵל, עָנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר לָאו, כִּי בְּזֹהַר דָּא יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא. כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ וְעַל כֵּן עָמַד עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק וְגִלָּה אָז הַסּוֹד הַנִּדְפָּס בְּלִקּוּטֵי א' בִּתְחִלָּתוֹ עַיֵּן שָׁם מִגְּדֻלַּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי. עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן יֵשׁ לוֹ גַּם כֵּן בְּוַדַּאי הֲנָאָה מִזֶּה, הַיְנוּ מִזֶּה הַחִדּוּשׁ הַנִּפְלָא. הֵשִׁיב הֵן, אַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא עִנְיָן אַחֵר, כִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִית כַּנִּדְפָּס שָׁם וְעַכְשָׁו יֵשׁ נַחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה (מִשְׁלֵי י"ח) וכו'. גַּם כְּבָר נִשְׁמָע שֶׁאָמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא נָהָר הַמְטַהֵר מִכָּל הַכְּתָמִים:‏

"ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה.." אמר שמואל. "שלמה, ר' אברהם ב"ר נחמן מתייחס לזה ב'חכמה ובינה'.." אמר ומיהר להוציא את הספר מספריית העץ.

כוכבי אור – חכמה ובינה – הקדמה

... וְעַתָּה מֵאֵלֵינוּ נֵדַע וְנָבִין פָּחוֹת מִטִּפָּה מִן הַיָּם בַּמֶּה שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם נַחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה (כמובן בבאור במאמרו הקדוש שבחיי מוהר"ן בסיפור נסיעתו לאומאן באות ה': "ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה וכו'), שֶׁזֶּה הוּא הַשֵּׁם שֶׁל מִדַּת הַבִּינָה כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, כִּי אִם "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשֹוּ חָיִל" לְהַשִּיג הַשָּגוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵאִתָּהּ וּמִמִּדַּת הַחָכְמָה וְכוּ', אֲבָל לְהִדָּבֵק וּלְהִכָּלֵל בָּהּ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו, לא יָקוּם עוֹד בְּיִשְֹרָאֵל זוּלַת "הֶעָלִית עַל כֻּלָּנָה". ...

שלמה הקשיב בקשב רב לחברו. "זאת אומרת" אגרופו של שמואל היה מכווץ ועיניו היו מכוונות למעלה במחשבה, "שבזוהר דא יפקון מן גלותא, ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה... רבינו הקדוש שנדבק ונכלל במידת הבינה בשלמות, יוכל עתה לגאלנו!!". שלמה הניד ראשו בהתפעלות. שמואל דפדף קדימה בספר, והמשיך להקריא לשלמה.

כוכבי אור – חכמה ובינה לו, לז

... אֲבָל מִשֶּׁבָּא אַדְמוֹ"ר זַ"ל לָעוֹלָם, וְהִתְחִיל לְהָאִיר וּלְהוֹפִיעַ עָלֵינוּ הַמִּדָּה הַשְּׁמִינִית שֶׁהִיא בִּינָה עִלָּאָה, שֶׁהִשִּיגָהּ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו וְכוּ', עַל כֵּן זֶה לְעֻמַּת זֶה גָּבְרָה וְעָצְמָה מְאֹד גַּם הַמִּדָּה הַשְּׁמִינִית שֶׁל הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהִיא בְּחִינַת מְדַמֶּה, כִּי בִּינָה דִּקְדֻשָּׁה הִוא בְּחִינַת מֵבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וְזֶה לְעֻמַּת זֶה בִּינָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא הוּא בְּחִינַת מְדַמֶּה דָּבָר לְדָבָר בְּשָׁוְא וָהֶבֶל לָז. אֲבָל עַל כָּל זֹאת מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, וּלְעוֹלָם יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה כִּי אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֹב כֹּבֶד הַמִּלְחָמָה הֻכְרַח לְהִתְכַּסּוֹת וּלְהִסְתַּלֵּק מֵאִתָּנוּ, וְגַם אָרְכוּ יְמֵי הִסְתַּלְּקוּת בְּעֵרֶךְ כִּפְלַיִם מֵהַמִּסְפָּר מ"ה שָׁנִים שֶׁאָמְרוּ הַצּוֹפִים עַל הַהִתְכַּסּוּת הַזֹּאת. אֲבָל לא לְעוֹלָם יִזְנַח ה' וְלא לָנֶצַח יִקְצֹף, וְגַם אָמְנָם בְּכֹחוֹ כִּי עַז וּגְבוּרָתוֹ (מִשֹּׁרֶשׁ הַגְּבוּרוֹת שֶׁבַּבִּינָה) כִּי קָשָׁתָה, לא נִתְעַלַּם מֵאִתָּנוּ מִכֹּל וָכֹל כְּמֵאָז וּמִקֶּדֶם, לְבַל יֵדַע אִישׁ אֶת מְקוֹם קְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר גְּאֻלָּתֵנוּ תְּלוּיָה בּוֹ וְלָכֵן גַּם אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִֹיאַת מֶלֶךְ הַזָּקֵן וּכְסִיל, מִשָּׁם יוֹרִידוֹ וְיַפִּילוֹ, כִּי לא יִשְׁקֹט הָאִישׁ עַד אִם כִּלָּה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר, לְגָאֳלֵנוּ וּלְרַפְּאֵנוּ מִתַּחֲלוּאֵינוּ הָעֲצוּמִים (אֶת כָּל הָאוֹת הַזֶּה הוֹצֵאתִי מִדִּבְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, שָׁמַעְתִּי מֵאָבִי הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ).

"לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר..." מלמל שלמה. "רבינו גמר ויגמור!! על ידי הציון הקדוש!". "אכן.." אמר שמואל. "שלמה, ברוך ה'.. אנחנו בכיוון הנכון.. ר' אברהם ב"ר נחמן מסביר שלא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר, רבינו יגמור את מה שהתחיל על ידי הציון הקדוש, זאת נחמתנו, על ידי הציון ניגאל!!". שלמה הנהן בהתפעלות והתבונן בדברים הנוראים.

בכסה ליום חגינו

"אבל שנייה" אמר שלמה לחברו, "מה הכוונה במה שר' אברהם ב"ר נחמן אומר 'שלא נתעלם מאיתנו כמאז ומקדם'?". "אה.." אמר שמואל, "ר' אברהם ב"ר נחמן מתייחס להעלמה של הקבר של משה רבינו, שהרי רבינו הקדוש הוא יחידה דמשה.. הנה" אמר שמואל ושלף את הספר 'חכמה ותבונה' מספריית העץ, "תראה מה הוא כותב כאן".

חכמה ותבונה א'

לענין העלמת האור הגדול והנפלא של אדמו"ר ז"ל יש לומר מחמת שאמר אשר כל עסקו הוא רק ראש השנה, ועל ר"ה כתיב בכסה ליום חגינו. וע"כ גם אורו הגדול נעלם ומכוסה מאד. ועיין בלקו"ת סי' צ"ג. והנה אמרו חז"ל מפני מה נסתתר קברו של מרע"ה מן העולם וכו' (שיבואו על קברו וכו' ויהי' הגאולה וכו'), וכן ציון אדמו"ר ז"ל אף שיודעים מקום קבורתו נסתתר ג"כ מן העולם ע"י גודל המחלוקת כי אך בזה תלוי הגאולה, כמובן לענין קברו של מרע"ה.‏

שלמה הניד ראשו בתדהמה. "שמואל.. הבנתי. זה אותה בחינה.. אתה יודע שמואל, אני רוצה לפתוח את המדרש" אמר שלמה לחברו. "בוודאי.. הנה, זה בעין יעקב.." אמר שמואל והוציא את הספר במאמץ קל מאחורי כמה ספרים בספריית העץ שלו.

עין יעקב על סוטה אות נד

וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מִפְּנֵי מַה נִּסְתַּתֵּר קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מֵעֵינֵי בָּשָׂר וָדָם? מִפְּנֵי שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָתִיד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֵחָרֵב וּלְהַגְלוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִקְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה בְאוֹתָהּ שָׁעָה, וְיַעַמְדוּ בִּבְכִיָּה וְיִתְחַנְּנוּ לְמֹשֶׁה, וְיֹאמְרוּ לוֹ, "מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עֲמֹד בִּתְפִלָה בַּעֲדֵנוּ", וְעוֹמֵד מֹשֶׁה וּמְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, מִפְּנֵי שֶׁחֲבִיבִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְסָרְחוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְעָשׂוּ הָעֵגֶל, קָצַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמֹשֶׁה, (דברים ט) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", כַּמָּה צַדִּיקִים הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, וְכַמָּה חֲסִידִים; מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן, וִיהוֹשֻׁעַ, אֶלְדָּד, וּמֵידָד, וְשִׁבְעִים זְקֵנִים, וּשְׁאָר חֲכָמִים וְתַלְמִידִים, וְלֹא עָשָׂה בִּשְׁבִילָם, וְלֹא בִטֵּל הַגְּזֵרָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה.

"שמואל! זה ממש נבואי.. כתוב כאן שמא יבואו לקבורתו של משה, ויבטלו את הגזירה של הגלות בה אנחנו נמצאים.. וכאן, בציון של יחידה דמשה, זה בדיוק מה שאנחנו עושים!! שמואל, אם זה יכול לבטל את הגלות, אז ברור שזה המפתח לגאולה!!!". שמואל הנהן בהתפעלות. "נפלא שלמה.. זה חידוש נפלא...". שלמה חייך, ושמואל הרהר קלות. "ואולי.. אולי יש כאן רמז למה שר' אברהם ב"ר נחמן אומר בשיחות וסיפורים.. שעכשיו, בגאולה האחרונה, יצטרכו אלפים נפשות להתקשר לעצמות הצדיק..".

שיחות וסיפורים אות לז

גם מבואר מצרופי דברי מוהרנ"ת ז"ל, שבהכרח השינויים הנזכר לעיל באות ל"ג. נשתנה כמו כן הכרח התקשרות נפשות ישראל לעצמות יוסף. כי בגאולה הראשונה היתה התקשרותם אליו על ידי קיחת עצמותיו (כנ"ל), ועתה יזכו מדור לדור אלפים נפשות ישראל להתקשר לעצמותיו על ידי ההשתטחות על קבורת עצמותיו. ושזה מה שהבטיח רבנו ז"ל בהבטחה גדולה לכל הבאים על קברו הקדוש, כי גם זה מעיקרי אתחלתא דגאולה.

שלמה הנהן בהתפעלות. "אכן" הניח שמואל את ידו על השולחן והמשיך, "יש כאן רמזים נפלאים.. בנסיעה הזאת ר' שלמה, ר' נתן שמע תורות ושיחות שמחיין את ישראל לדורות, כפי שהוא עצמו כותב בימי מוהרנ"ת... ר' נתן בקושי מגלה מה היה בנסיעה הגורלית הזאת, אבל אנחנו מבינים מה הוא שמע שם.. עכשיו.. עכשיו יש נחל נובע מקור חכמה, עכשיו הגאולה מקבלת תפנית אחרת.. רבינו גמר ויגמור, על ידי הציון הקדוש הוא יכלה הדבר אשר דיבר לגאלנו ולרפאנו מתחלואינו העצומים...". "אשרינו, מה טוב חלקינו, שזכינו להתקרב לרבינו.." יוסי התחיל לזמזם, וקם לאט מהספה. שלמה ושמואל חייכו והצטרפו אליו, והשלושה חגו במעגל סביב השולחן הקטן בחדרו של שמואל.